המונח "Cancel Culture" הפך לאחד המושגים השנויים במחלוקת ביותר בשיח הציבורי בשנים האחרונות. מבחינת תומכיה, זוהי תנועה של צדק חברתי, המטילה על אנשים את התוצאות למעשיהם – אך מבחינת מתנגדיה, זו צורה מודרנית של ציד מכשפות, המאיימת על חופש הביטוי. אז מה האמת? רגע לפני שקווין ספייסי מגיע לישראל ולאור הדיון בשאלה האם ראוי לשלם לאדם שהואשם בהטרדה מינית על הופעות, הנה כמה נקודות למחשבה על הטרנד שהעלים אותו מחיינו בעשור הקודם, ומאיים לעשות זאת שוב.
התופעה אינה חדשה – החרמות חברתיות היו קיימות תמיד. מה שהשתנה הוא קנה המידה והמהירות. ברשתות החברתיות, סיפור יכול להפוך לוויראלי תוך דקות, והמון זועם יכול להרוס קריירה תוך שעות. מחקר של Pew Research מ-2021 מצא ש-44% מהאמריקאים מכירים את המונח, ו-14% רואים בו פגיעה בחופש הביטוי.
מקרי מבחן ממחישים את המורכבות: ג'ואן רולינג, יוצרת "הארי פוטר”, ספגה ביקורת חריפה על עמדותיה בנוגע לטרנסג'נדרים. חלק מהמעריצים החרימו את ספריה, וגיבורי הסרטים שלה התנערו ממנה, בעוד אחרים, כולל חברת ההפקה וורנר שמרוויחה יפה מהמותג, הגנו על זכותה להביע דעה. הסופרת ממשיכה למכור מיליוני ספרים ולהרוויח מיליונים מהסרטים והמשחקים – האם היא באמת "בוטלה"?
מנגד, אמנים פחות מפורסמים סובלים מהשלכות קשות יותר. השחקנית ואמנית הלחימה ג’ינה קראנו פוטרה ב-2021 מדיסני, לאחר שציוץ שלה נתפש ע”י החברה כזלזול בזכר השואה – ונאלצה להסתפק בכמה הפקות קטנות בחברת The Daily Wire של בן שפירו (יהודי אורתודוקסי שתומך בחופש הביטוי והתנגד לפיטורים השרירותיים), תמורת שבריר מהכסף שהיתה מרוויחה בדיסני. עם זאת, לאחרונה הסכימה ענקית הבידור לפצות את קראנו על עוגמת הנפש, והבטיחה שתחזור להעסיק אותה בסרטים ובסדרות שלה.
הבעיה הגדולה ביותר היא שגם אנשים פרטיים נתקלים בתופעה, ומאבדים את עבודתם בשל לחץ על מעסיקיהם. ההבדל בין "ביטול" של מפורסמים לאנשים רגילים הוא קריטי – לראשונים יש משאבים להתמודד עם ההשלכות, בעוד לאחרונים אין כאלה.
מחקרים מגלים דפוסים מעניינים. כך, למשל, פיפה נוריס מאוניברסיטת הרווארד מצאה שרוב מקרי ה"ביטול" נגד אקדמאים הגיעו דווקא מהימין הפוליטי, בניגוד לנרטיב הרווח לפיו הביטולים מגיעים בעיקר מהשמאל. פרופסורים שביקרו את ישראל או תמכו ב-BLM פוטרו בלחץ תורמים שמרנים. תרבות הביטול, מסתבר, חוצה קווים פוליטיים.
הפסיכולוגיה מאחורי התופעה מרתקת. גרג לוקיאנוף וריקי שלוט מסבירים בספר "ביטול המוח האמריקאי" שהרשתות החברתיות מעוררות את האינסטינקטים השבטיים העמוקים שלנו. "לייק" על פוסט מוקיע מעניק תחושה של צדקנות מוסרית ושייכות קבוצתית. ההמון הדיגיטלי מתנהג כמו חיסון חברתי נגד התנהגות "לא ראויה", אך ללא מנגנוני בקרה או פרופורציה.
הנזק לשיח הציבורי משמעותי. סקר של מכון קייטו מצא ש-62% מהאמריקאים מעדיפים לא להביע דעות פוליטיות מסוימות מחשש מההשלכות. "ספירלת השתיקה" הזו יוצרת אשליה של קונצנזוס, ומונעת דיון אמיתי וכן בסוגיות מורכבות. אוניברסיטאות מדווחות על ירידה בנכונות סטודנטים להביע דעות שנויות במחלוקת בכיתות.
יש גם היבטים חיוביים. תנועת #MeToo, שהיא לדעת רבים ביטוי של תרבות הביטול, חשפה עבריינים סדרתיים והביאה לשינוי תרבותי משמעותי. חברות נאלצות גם לקחת אחריות על מגוון והכלה בגלל תרבות הביטול. קולות שהושתקו בעבר מקבלים במה. הכוח עובר מאליטות מסורתיות לציבור הרחב (או לפחות לחלקים בו שמסוגלים לגייס אלפי מגיבים ברשתות חברתיות בזמן קצר).
הפתרונות המוצעים מגוונים. חלק קוראים לרגולציה של הרשתות החברתיות, אחרים ל"חנינה דיגיטלית" – מחיקת פוסטים ישנים כדי לאפשר למי שנתפסו בקלקלתם “דף חלק”. יש הטוענים שהשוק החופשי יפתור את הבעיה – פלטפורמות שיאפשרו דיון פתוח ישגשגו. אוניברסיטאות מקימות "חללים בטוחים לדיון", עם כללים ברורים.
בישראל התופעה מתבטאת אחרת: הקיטוב הפוליטי החריף יוצר "בועות ביטול" נפרדות – מה שמבטל צד אחד, מחוזק בצד השני. זמרים, שחקנים ואקדמאים נאלצים לנווט בשדה מוקשים פוליטי. המחיר: שיח ציבורי רדוד והימנעות מעיסוק בנושאים מהותיים.
בסופו של דבר, תרבות הביטול משקפת מתח עמוק בין ערכים שונים – צדק מול חירות, אחריות מול סלחנות. גם ביטול תרבות הביטול לא בהכרח יפתור את הסתירות הבסיסיות שהיא מבליטה, כך שהכיוון הרצוי הוא פיתוח נורמות חדשות לשיח דיגיטלי – כאלו שמאפשרות גם תיקון עוולות וגם מרחב לטעות, להתנצל ולהשתנות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו