לפני כשנתיים, כשהאלוף מוטי אלמוז נכנס לתפקידו כראש אגף כוח אדם בצה"ל הוא נפגש עם משפחת באומל. מרים - אמו של זכריה ז"ל שהייתה באותה עת בת 84 - קיבלה אותו כפי שנהגה עם 13 ראשי אכ"א שקדמו לו וכיהנו בתפקיד מאז קרב סולטאן יעקוב.
כמו קודמיו, גם אלמוז דיבר על מחויבותו ומחויבות צה"ל להשיב את הבנים הנעדרים. למרות שהאם הקשישה לא אמרה את הדברים בצורה מפורשת, הרי שבאוויר עמדה תחושה של ספק, כאילו שאלה – "מה כבר תעשה אתה שלא עשו קודמיך?! מה תחדש אתה שלא חידשו הם?!".
אבל מאחורי המילים הגדולות על מחויבות ומשמעות מסתתר תוכן. עשרות שנים חלפו, לא רק ממלחמת לבנון הראשונה אלא גם ממלחמת העצמאות, ומדינת ישראל עדיין מחפשת - את הנעדרים, את השבויים ואת החללים שמקום קבורתם לא נודע.
עוד בנושא:
• זכריה באומל הובא למנוחות בהר הרצל
• דיווח: כך אותרה גופתו של זכריה באומל
• דובר צה"ל רמז: חיילים ישראלים פעלו בסוריה לאיתור גופת באומל
• הבאת גופתו של באומל מתברגת בצמרת המבצעים חוצי הגבולות
אחת לכמה חודשים למשל מתקיים באכ"א דיון על תיקו של אל"מ זוריק לב, מפקדו האגדי של בסיס חיל האוויר ברמת דוד, שמטוסו שקע למצולות ליד פורט סעיד במלחמת יום הכיפורים. הדיון מתקיים למרות שמי שמכיר את סיפורו של לב נוטה לחשוב שכלו כל הקיצים ולא נותר עוד מה לעשות.
מדובר במרדף בלתי פוסק אחר כל שביב מידע שפתאום מגיע, טכנולוגיה חדשה שמפותחת ותהפוכות אזוריות שמאפשרות להגיע למקומות שעד כה היו בלתי נגישים. כך אותר הטייס יקיר נווה אחרי 56 שנים, כך נמצא קבר אלמוני ממלחמת השחרור וכך נמשכים חיפושים אחרי שבויים ונעדרים - ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר על מקרים מאוחרים יותר או מוכרים יותר.
כי גם כשנראה שהכל אבוד ואין תקווה, האנשים הטובים במערך אית"ן ואיתם כל מערכת המודיעין, הופכים כל אבן - לפעמים גם במובן הפיזי והגיאוגרפי של המילה. אחדים מאותם גיבורים אלמונים היו ביום חמישי בטיסת ראש הממשלה למפגש הייחודי עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין שבו נחשפה תרומתם הכבירה של הרוסים למציאת זכריה באומל.
על המטוס בדרך למוסקבה, פניהם וסיפוריהם של אותם גיבורים הפכו את הקרביים. הם לחשו אחד לשני על חיילים ומפקדים שפרצו בבכי, על פעולות הרואיות באדמה זרה, על גילויים מעתיקי נשימה "שלא הותירו מקום לספק", על מאמצים שלא נפסקים וגם על הזעם, הכעסים והאכזבות המובנות של המשפחות שהתעלומות שלהן טרם נפתרו.
מטרים אחדים בלבד אך מרחק של שמיים וארץ, הפרידו בין השליחות שעמסו על עצמם העוסקים במלאכה, לבין הציניות והצנינות הבלתי מובנים של חלק מהעיתונאים על אותה הטיסה.
בשובנו מהמפגש עם פוטין ומהטקס המפעים שבו נמסרו פריטים של החייל הישראלי לידי נציגיה הבכירים של המדינה, גילינו להפתעתנו את התמונה של זכריה ז"ל שהכינו הרוסים, מונחת על אחד המושבים במטוס. ארגז קטן שתוכנו עלום הונח מתחתיה ואל בטן המטוס הועלה הארון עם הפריטים עטוף בדגל ישראל. אחרי 37 שנים זכריה שב הביתה.