מוזר ככל שזה יישמע, החברה הישראלית הדחיקה את האינתיפדה השנייה. למרות מחירה הכבד, אין לה יום זיכרון או אתר הנצחה משלה, והיא בקושי מוזכרת בשיח הישראלי. חמש-שש שנים של טרור דמים, שצרבו צלקות עמוקות בחברה הישראלית ועיצבו את יחסיה עם הפלשתינים דורות קדימה, נעלמו כלא היו.
הסיבות לכך הן פסיכולוגיות ברובן, מן הסתם, ובכל זאת - ראוי לעסוק בלקחי האירועים שהחלו היום לפני 20 שנה, בעקבות עלייתו של אריאל שרון להר הבית. התאריך עצמו היה מקרי: ערפאת רצה מערכה מדממת, ואלמלא ביקורו של שרון היה מוצא תירוץ אחר להיתלות בו.
ערפאת חיפש אז מלחמת שחרור. הוא דחה את ההצעות (הנדיבות) שקיבל בקמפ דיוויד, ושאף להביא לעמו מדינה שתוקם בדם ואש. הוא האמין שכמה ימים או שבועות של לחימה - שנפגעים בצידה - יובילו את ישראל לוויתורים נוספים. אלא שערפאת לא הביא בחשבון עניין אחד קריטי: כמה חודשים קודם לכן נסוגה ישראל מדרום לבנון. בעולם הערבי נתפסה הנסיגה הזאת כבריחה מבוהלת. חסן נסראללה דימה את החברה הישראלית ל"קורי עכביש", וניצל את פרוץ האלימות בשטחים לחטיפת שלושה חיילים בהר דב.
ישראל לא יכלה (ולא רצתה) להיכנע שוב, וכילתה את זעמה בפלשתינים. כל אירוע הסתיים בניצחון מוחלט של צה"ל. במקום לשנות כיוון, ערפאת התבצר בפינה. הוא סירב לכל הניסיונות להתניע מחדש את תהליך השלום, והעלה את רף האלימות. תחילה בפיגועי ירי (כולל אישור לאנשי התנזים להשתתף בהם), ואחר כך בשחרורם הסיטוני של בכירי המחבלים של חמאס והג'יהאד האסלאמי מבתי הכלא הפלשתיניים.
הצפת השטח באנשי טרור ותיקים ומנוסים הורגשה מייד בנסיקה במספר הפיגועים (בעיקר פיגועי התאבדות) ובמספר הנפגעים. אהוד ברק איבד את ראשות הממשלה לאריאל שרון, שבמדיניות אמיצה ושקולה החליט לצבור קרדיט פנימי ובינלאומי קודם שנתן לישראל אישור לצאת למבצע כולל לריסוק תשתיות הטרור בגדה.
שתי נקודות המפתח בתהליך הזה היו הפיגוע בדולפינריום ביוני 2001 (21 הרוגים), שבעקבותיו איבד ממשל בוש את אמונו בערפאת ולמעשה ניתק ממנו, ופיגוע ליל הסדר במלון פארק בנתניה במארס 2002 (30 הרוגים), שבעקבותיו יצאה ישראל למבצע חומת מגן. בתווך אירעו פיגועי 11 בספטמבר בארה"ב, והטרור הפך לכלי לא לגיטימי בעיני העולם. במקום להבין זאת, הפלשתינים התחפרו עוד יותר בעמדתם; את המחיר הם משלמים עד היום.
ההשתלטות מחדש על שטחי A ביו"ש החזירה לכוחות הביטחון את חופש הפעולה בכלל השטחים, אבל בעיקר החזירה לישראל את הביטחון העצמי. מאז היא סומכת בעיקר על עצמה; זה בולט במיוחד בהשוואה לנעשה ברצועת עזה, שם מוגבל צה"ל מאוד בפעילותו, בוודאי מאז ההתנתקות, שגם היא היתה תוצאה מאוחרת של גל הטרור שהחל בספטמבר 2000.
ועדיין, ישראל בחרה אז (ומאז) שלא לבטל את הסכמי אוסלו. יתרה מזאת, למרות הנתק המדיני עם הרשות הפלשתינית, מנגנוני הביטחון משני הצדדים שיתפו פעולה ב־15 השנים האחרונות, לעיתים קרובות באופן אינטימי, והצילו חיים אדם רבים, בשני הצדדים, כולל מול אתגרים משמעותיים כמו אינתיפדת הבודדים והסכינים. אבו מאזן - במקביל לכך שהתגלה כלא־פרטנר פוליטי - הוא שמוביל את הדרך ההפוכה לזאת של קודמו, שעיקרה התנגדות לא אלימה לכיבוש הישראלי.
לא ברור כמה זמן תוכל ישראל ליהנות מהשקט הזה ביו"ש (וגם בעזה). הבעיה הפלשתינית כאן כדי להישאר. ישראל התקדמה מאוד מאז שנת 2000, אבל הפלשתינים נשארו תקועים מאחור. הם הפסידו מאז בכל אספקט: מדיני, ביטחוני, כלכלי וחברתי. אם לא יקבלו אופק, מתישהו הם עלולים להתעורר ולחפש שוב מוצא בדרך של אלימות.
לכן טוב תעשה ישראל אם תיישם את הלקח העיקרי של האינתיפדה השנייה: יוזמה. לשלוט באירועים, לא להיגרר אליהם, לסמן מטרה ולשאוף אליה. החברה הישראלית הוכיחה אז שהיא מוכנה לשלם את המחיר כדי לאפשר לזה לקרות. היא תעשה אותו הדבר לו תידרש לכך גם בעתיד, ולמען האמת גם בהווה - לו תציב לה ההנהגה דרך ברורה להתמודד עם המערכה הנוכחית נגד הקורונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו