מהפכת ה"ווייב קודינג" במשרדים: פותחת דלת אחורית למידע הרגיש

האיום החדש על ענקיות התוכנה: כל מה שיוהאן בן-שושן רצה היה כלי שיעזור לו לנהל את הצוות. כמנהל צוות הנדסת פתרונות AI ב-IBM ישראל, מספר הפרויקטים שבהם טיפל הצוות שלו זינק, ואיתו המשימות והסטטוסים שצריך לעקוב אחריהם. בעבר, צורך כזה היה יכול להסתיים בחיפוש אחר תוכנה קיימת או בבקשה מצוות פיתוח לבנות כלי מתאים. בן-שושן בחר בדרך אחרת: הוא פשוט בנה לעצמו אפליקציה.

בתוך כמה שעות נולדה מערכת שמרכזת עבורו את הפרויקטים והמשימות. גם הפיתוח שלה לא באמת הסתיים. בכל פעם שחסרה לו יכולת, הוא מבקש מ-BOB, כלי ה-AI של IBM, להוסיף אותה. "מחר אני צריך עוד פיצ'ר? פשוט באותה צורה שאני משתמש באפליקציה, אני גם מפתח את האפליקציה", הוא מסביר.

זהו ה"ווייב קודינג" הארגוני - היכולת לבנות תוכנה באמצעות שפה טבעית יוצאת ממחלקות הפיתוח ומתפזרת ברחבי הארגון. אנשי מוצר, מכירות, שיווק, כספים ומשאבי אנוש יכולים לבנות בעצמם דשבורדים, אוטומציות ואפליקציות קטנות. במקום לחפש מוצר מדף או להמתין למחלקת ה-IT, העובד יכול לבנות לעצמו את הכלי שהוא צריך.

חברת המחקר Gartner כבר מתייחסת לווייב קודינג בקרב עובדים שאינם מפתחים כתופעה שארגונים צריכים להיערך אליה, ומציינת ביקוש לכלים כמו Lovable ו-Replit ולסוכני קוד כמו קלוד קוד וקודקס.

גם היקף הבנייה העצמית מתחיל להיות מורגש. בסקר שערכה Retool בקרב 817 משתמשים ועובדים בארגונים, 35% דיווחו כי הצוות שלהם כבר החליף לפחות מוצר SaaS אחד בתוכנה שנבנתה עצמאית, ו-78% צפו שיבנו יותר כלים פנימיים ב-2026. אמנם מדובר בחברה שפועלת בעצמה בתחום, אך הנתונים מצביעים על איום אפשרי על שוק ה-SaaS: אם עובד יכול לבנות בתוך שעות כלי המותאם לצרכיו, האם עדיין צריך לרכוש עבורו מוצר נפרד?

מערכות ליבה עדיין נדרשות לעמוד בדרישות אבטחה, אמינות ותחזוקה, ולכן הלחץ הראשוני עשוי להיות דווקא על "הזנב הארוך" של התוכנה הארגונית - אינספור כלים קטנים שבעבר לא היה כדאי לפתח לבד.

ב-IBM התהליך כבר חרג ממחלקות הפיתוח. לדברי בן-שושן, יותר מ-100 אלף עובדי החברה משתמשים כיום ב-BOB, ובהם אנשי מכירות, שיווק ופיננסים. איש מכירות יכול לבנות דשבורד למעקב אחר מוצר, ובמחלקת הכספים, הוא מספר, נבנה כלי לאופטימיזציה של תזרים המזומנים. בן-שושן מתאר רבים מהתוצרים האלה כ"ארטיפקטים" זמניים, המקבילה החדשה לגיליון אקסל שנוצר לצורך מסוים. "אני חושב שזו פעם ראשונה שיש לנו טכנולוגיה שמאפשרת מימוש בקצב של הרעיונות", הוא אומר.

האפליקציה האישית שהפכה לסנסציה ארגונית

במרכז המו"פ של AT&T בישראל התופעה יצרה אתגר אחר. שני מנהלי פרויקטים שאינם מפתחים בנו בעזרת AI דשבורד שריכז מידע ממערכות שונות וביקשו לשתף אותו עם עובדים נוספים. איתי עוזר, מהנדס DevOps במרכז המו"פ, העלה עבורם את האפליקציה לשרת. אלא שבתוך זמן קצר הגיעו עובדים נוספים עם כלים משלהם.

"נוצרו כבר ארבעה, וכל יום הם באו אליי ואמרו: הכנסתי עדכון, אתה יכול לעדכן את האפליקציה שלי?", מספר עוזר. "מצאתי את עצמי עושה את זה באופן ידני כל היום, ואמרתי: למה לא לעשות מערכת שתנהל את כל הדבר הזה?"

מכאן נולדה Rocket Deploy, מערכת פנימית שמאפשרת לעובד להפוך בתוך דקות את הכלי שבנה לאפליקציה הזמינה לעובדים אחרים בארגון, כאשר המערכת מטפלת עבורו בתשתית, באבטחת החיבור ובהזדהות הארגונית. לדברי עוזר, כבר פועלות באמצעותה יותר מ-100 אפליקציות. "רוב המשתמשים ב-Rocket Deploy הם לא מפתחים", הוא אומר.

כשהאפליקציות העצמאיות נעלמות בפינות החשכות של הארגון

וכאן ההבטחה של הווייב קודינג פוגשת את הסיכון שלו. "הבעיה מתחילה בנקודת המוצא", אומר עינן ליכטרמן, CTO סייבר בליאקום מערכות מבית CodeValue. לדבריו, עובד שמסוגל ליצור אפליקציה אינו בהכרח מבין בארכיטקטורה, הרשאות או אבטחת מידע. "בחלק מן המקרים העובדים משתמשים בהרשאות הגישה האישיות שלהם כדי לחבר את האפליקציות למערכות הארגוניות", הוא מזהיר. כך, כלי שנראה תמים עשוי לקבל גישה למיילים, מסמכים ומאגרי לקוחות.

ליכטרמן מזהיר גם מפני מפתחות גישה שנשמרים בקוד, ספריות חיצוניות לא בטוחות, זליגת מידע לענן ו-Shadow IT: "כשאפליקציות מוקמות מבלי שה-IT הארגוני יודע עליהן, הפיקוח הופך לבלתי אפשרי". בסקר Retool בקרב יותר מ-300 מנהלי טכנולוגיה ואבטחה, 93% הביעו מידה כלשהי של דאגה מכלי vibe coding שרצים בסביבת הייצור.

אבל איסור אינו הפתרון. "הפתרון אינו טמון בעצימת עיניים או באיסור גורף שרק ידחוף את העובדים לפעול בסתר, אלא בהתפכחות ובהסדרה", אומר ליכטרמן. לדבריו, ארגונים צריכים לספק סביבות פיתוח בטוחות, הרשאות ייעודיות, סריקות קוד ותהליכי אישור מהירים.

וזה אולי השינוי העמוק ביותר: במשך עשרות שנים קוד היה משאב יקר, וארגונים נאלצו לבחור אילו רעיונות ראויים לזמן המפתחים. כעת, כשהקוד נעשה זול ומהיר לייצור, הערך עובר למקום אחר. כפי שמנסח זאת בן-שושן: "אם פעם הערך היה בקוד, עכשיו הקוד לא שווה כלום, גם בכסף וגם בזמן. מה ששווה המון זו האינטגרציה".