"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X

אין באמת מוצר: האפליקציות שמוכרות לכם קנייה מזויפת

פעם היינו מזמינים אוכל כדי לאכול • היום, מתברר, יש מי שמסתפקים בלראות את השליח בדרך • בלי אוכל, בלי חשבון, בלי טיפ ובלי השאלה המביכה אם להזמין שוב כי "זה רק משהו קטן" • ברוכים הבאים לעולם של "אפליקציות הדופמין", או יותר נכון אתרים ואפליקציות שמדמות קנייה, הזמנה ומשלוח, אבל לא שולחות אליכם שום דבר • צפו בסרטון

,עודכן
0השמעה
האפליקציות החדשות מוכרות לנו חוויה בכאילו. צילום: chatgpt

הטרנד, שמזוהה בעיקר עם צעירים בדרום קוריאה, מבוסס על רעיון פשוט ומעט מטריד. חלק גדול מהכיף בקניות לא נמצא בהכרח במוצר עצמו, אלא בשלב שלפניו. הדפדוף, הבחירה, ההוספה לעגלה, הכפתור של ההזמנה והמעקב אחרי המשלוח. כלומר, ההתרגשות שבציפייה.

אתרי דופמין כמו FoodNeverComes לוקחים בדיוק את החלק הזה ומשאירים את כל השאר בחוץ. המשתמש בוחר מנות, מוסיף לסל, משלים הזמנה ורואה שליח מתקדם על המפה, רק שבסוף האוכל לעולם לא מגיע. וזה כל הרעיון.

על פניו זה נשמע כמו בדיחה אינטרנטית. בפועל, זה יושב על מנגנון פסיכולוגי מוכר. דופמין לא קשור רק להנאה שמגיעה אחרי שקיבלנו משהו, אלא גם למוטיבציה ולציפייה לפרס. הרבה פעמים המוח נהנה מהתחושה ש"משהו בדרך" כמעט כמו מהדבר עצמו.

לכן המפה של השליח, ההודעה שההזמנה אושרה והעגלה שמתמלאת לאט לאט יכולות להיות ממכרות לא פחות מהמנה או הבגד שהזמנו. לפי דיווחים על הטרנד, חלק מהמשתמשים מתארים את החוויה כדרך לקבל תחושת סיפוק בלי להוציא כסף, בלי להשמין ובלי להתמודד עם חרטת קנייה.

וזה בדיוק מה שהופך את הסיפור לכל כך עכשווי. אפליקציות הדופמין לא מוכרות מוצר, הן מוכרות סימולציה של צריכה. הן נותנות לנו את הטקס בלי התוצאה. את הקנייה בלי האריזה. את המשלוח בלי השליח. במובן מסוים, הן כמו משחק מחשב שבו הפרס הוא לא לנצח, אלא להרגיש שעוד רגע משהו טוב קורה.

יש בזה אפילו צד יעיל. מי שמרגיש צורך לקנות מתוך שעמום או לחץ יכול להיכנס לאתר כזה, למלא עגלה דמיונית ולצאת בלי נזק לחשבון הבנק. זו אולי הגרסה הדיגיטלית של להסתובב בקניון בלי לקנות כלום, רק בלי המזגן החזק והחניה.

אתרים נוספים שדווחו כחלק מהתופעה מדמים גם חוויות אחרות, כמו הפסקת סיגריה חברתית, מה שמראה שהעניין רחב יותר מאוכל או בגדים. זה פחות מסחר ויותר חיקוי של רגעים קטנים בחיים.

במקרה של אותן אפליקציות דופמין, אין שליח שיגיע בסיום זמן ההמתנה לאוכל,צילום: יהושע יוסף

אבל מאחורי הקוריוז יש גם שאלה פחות מצחיקה. אם אנחנו כבר לא צריכים את הדבר עצמו כדי להרגיש שקיבלנו משהו, מה זה אומר על היחס שלנו לצריכה? אולי התמכרנו לא לחולצה, לא למנה ולא למוצר, אלא למנגנון. לפתוח, לבחור, ללחוץ, לחכות. כלכלת הקשב הצליחה להפוך גם את הציפייה למוצר.

בינתיים, קשה לדעת אם מדובר בטרנד חולף או בסימן לעתיד מוזר יותר של האינטרנט. אבל דבר אחד ברור: אם פעם חשבנו שהחלק הכי טוב במשלוח הוא הרגע שבו הוא מגיע, הדור החדש מזכיר לנו שלפעמים כל הדרמה נמצאת דווקא לפני הדלת.

ואם אפשר לקבל את ההתרגשות הזאת בחינם, בלי קלוריות ובלי לשאול את השליח אם הוא צריך עודף, אולי זה לא רעיון כל כך מופרך. קצת עצוב, קצת חכם, ובעיקר מאוד 2026.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר