פורומים שעד כה שימשו כ"חצר האחורית של הרשת" (פשוט כי אפשר להגיד שם הכל ואף אחד לא יחסום אותך), עלו לאחרונה לכותרות במסגרת קבוצה ענקית של שנאה וזעם שעוררה גלים בפייסבוק. הנושא לא חדש. מזה מספר שנים קיימות קהילות ענק של גברים שכבר מתחמשים בארסנל קללות וגידופים כנגד המין הנשי וגם כנגד אלו שעדיין נותנים בהן אמון.
בקהילות הללו שוביניזם, מיזוגניה ותגובות שנאה הן הנורמה, שמי שלא עומד בה נזרק החוצה. כעת, מחקרים מפצחים את המנגנון שמאחורי מעגל הקסמים של הרייג'בייט ומסבירים לנו מה גורם לגברים להשתייך לקבוצות שנאה ולהגדיר את עצמם כ"אינסלים" (או לחילופין, להתכחש להגדרה בכל תוקף ועדיין לאמץ את ההתנהגות שמאפיינת את הטייטל). אז למה בעצם הם מתנהגים ככה?
אנדרו טייט, שעות ספורות לפני מעצרו (ארכיון)
רוב החגים כבר מאחורינו, אבל בשבועות האחרונים "חג" אחר לגמרי נחגג במחשכי האינטרנט, והגיע עד הכותרות והפיד. מה שעד לאחרונה היה נפוץ בפורומים אנונימיים כמו 4chan ו-Reddit, בלבד, קבוצת פייסבוק של כעשרת אלפים משתתפים עלתה לכותרות, ושמה מחדש את המונח "רייג'בייט" תחת הזרקור.
"מעגל הקסמים" של הרייג'בייט
מדובר במושג שנבחר גם כמילת השנה של אוקספורד ל-2025. ומתאר תוכן שנוצר בכוונה תחילה לעורר זעם. מעוזו של הרייג'בייט שוכן בעיקר בפורומים וקבוצות סגורות שבהם הבדידות הגברית עוברת תהליך של רדיקליזציה והופכת למאורה של "תת תרבות המנוספרה", בה ה"אינסלים" המתוסכלים, שמאסו כליל במין הנשי, לוקחים חלק ב"זירות קרב" אינטרנטיות מהן הם מתקשים לצאת, ואולי גם לא באמת רוצים.
"מעגל הקסמים" של הרייג'בייט, שמתרחש במרחבים אינטרנטיים בעלי פיקוח וצנזורה מינימליים, או דרך "דוג-וויסל" (שפה מקודדת למניעת הצנזורה) בפלטפורמות קונבנציונליות יותר, מתחיל במפגש הרסני בין תחושת כישלון אישי לבין אלגוריתמים של רשתות חברתיות שמתגמלים זעם. מחקרים מראים כיצד שפה רגשית, המביעה כעס ואיבה, מגבירה את התפוצה של תכנים ברשת עקב יצירת מעורבות גבוהה בפוסטים ובתגובות, ובכך יוצרת תמריץ כלכלי להקצנה. כל זאת, כשבעלי האתרים עושים כסף בעקיפין מ"זירות גלדיאטורים" מקוונות.
הגברים שנשאבים לאותן זירות ורבים האחד עם השני או מתמרצים את השנאה שלהם בעיקר כלפי נשים, אליהן הם מתייחסים בינם לבין עצמם כ"אויב משותף" נלכדים בתוך "תיבות תהודה" החוזרות שוב ושוב על אותם המסרים. בקבוצות האלו דמויות כמו אנדרו טייט או דן בילזריאן הופכות למודלים לחיקוי ולהערצה, כשהם מטיפים לשליטה כוחנית ומציגים את עולם היחסים כמשחק סכום אפס שבו האישה היא היריב או "כלי" בידי הגבר.
"למנגנון הזה יש שורשים ביולוגיים עמוקים", מסביר חוקר המוח והזיכרון איתי עניאל. "המוח האנושי מתוכנת לראות בדחייה חברתית איום קיומי של ממש. כאשר גבר חש מודר מעולם הזוגיות, מרכז הדיכאון והכאב במוח מופעל באותה עוצמה שבה הוא מופעל בעת פציעה פיזית. כדי להתאושש מהפגיעה, עבור המוח, הזעם והפצתו משמשים כמעין חומר אלחוש בדרך של כעס והאשמת הצד השני ('הרצפה עקומה')".
הקללה ברשת מחליפה את כאב הדחייה
לדברי עניאל, "השימוש ברייג'בייט מפעיל במוח את מערכת התגמול ומפריש דופמין. עבור אותם גברים, הקללה ברשת או הבוז לאישה מחליפים את כאב הדחייה בתחושת עליונות רגעית ומדומה".
זהו "לופ" אכזרי שבו ככל שהגבר מתבצר בשנאה, כך הזיכרון הרגשי שלו מקבע תפיסת עולם שבה נשים הן אויב, מה שמרחיק אותו עוד יותר מהיכולת ליצור אינטימיות בריאה. עבור מי שחווה קשיים חברתיים או חרדה, הראווה הציבורית של זוגיות ואפילו עצם קיומן של נשים במרחב הציבורי נתפסת כמתקפה אישית.
במקום לנסות להשתלב במרחב שנראה להם "מכור מראש" או בלתי מושג, גברים אלו מאמצים דפוסי התנהגות קיצוניים כדרך להצהיר על פרישה מהמשחק. הם משכנעים את עצמם שהם "ראו את האמת" ובכך הופכים את הבידוד שלהם ממקור של בושה למקור של גאווה אידיאולוגית. כך, במקום לצאת לדייט שדורש מאמץ, פגיעות וסיכון לדחייה, הם בוחרים בנחמה הכוזבת של המקלדת, שם הזעם מספק להם תחושת שייכות לקהילה של מתוסכלים כמותם.
בסופו של דבר, הבחירה בקללות וברייג'בייט היא מנגנון הגנה הרסני שמנציח את המצוקה שהוא מתיימר לפתור.
"המוח הופך להיות 'מכור' לגירוי של הזעם"
כפי שמסביר עניאל, "המוח הופך להיות 'מכור' לגירוי של הזעם, מה ששוחק את היכולת להכיל מורכבות אנושית. הוויתור על קשר אנושי אמיתי לטובת מלחמות מקלדת מעמיק את הדיכאון והחרדה, ויוצר פער הולך וגדל בין הדימוי הכוחני שהם מנסים להקרין ברשת לבין המציאות המבודדת שבה הם חיים. הוולנטיין, במקום להיות הזדמנות לחיבור, הופך עבורם לשדה קרב שבו הם המפסידים העיקריים".
עניאל מסביר כי "הזיכרון הרגשי שלהם הופך להיות מוטה והם מתחילים לפרש כל אינטראקציה עם המין הנשי כניסיון ניצול או כדחייה מראש, מה שמוביל לשיתוק חברתי במציאות והתבצרות במקלדת".
כאמור, לאחרונה הגיעה ההתנהגות הרעילה הזו לנקודת רתיחה ויצאה מה"מאורה" של הפורומים הנישתיים, והגיעה גם אל ה"מיינסטרים" שממנו אותם אנשים מרגישים מגורשים. התגובה החזקה ברשת היא לא רק אזעקה עבורנו שמדובר בתופעה הדורשת התייחסות וטיפול נרחב יותר. הדרך שלהם לנסות ולחבל בחגיגה שהם לכאורה אינם מוזמנים אליה, או לחילופין, לפתוח "מסיבה אלטרנטיבית" מלאת זעם.
זהו מנגנון פיצוי שבו השנאה מחליפה את העצב, אך ההתנהגות הזו, בה הם רואים פתרון היא בדיוק מה שמוודא שהם יישארו בבדידותם תוך שהם מאבדים את היכולת הנוירולוגית והנפשית לגשר על הפער שבין המסך לבין מגע אנושי חם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
