שיטוט בין סרטוני טיקטוק תחת החיפוש "שואה" מגלה אוסף מגוון של סרטונים קצרים כיאה למדיום: קטעי עדויות של שורדי שואה, חוויות של בני ובנות נוער במסע לפולין, קטעים מתוך סרטונים תיעודיים, חיבור בין השואה ל-7 באוקטובר, אבל גם תכנים שאפשר אולי לקרוא להם "יצירתיים יותר".
לפני כמה שנים, למשל, התפשט ברשת טרנד במסגרתו בני נוער בארץ ובחו"ל העלו סרטונים שבהם הם מתחזים לקורבנות יהודים בשואה. הטרנד עורר כעס רב וההאשטאג הוסר על ידי טיקטוק, אבל זו רק דוגמה אחת לשינוי הגדול בכל הקשור לזיכרון השואה.
ביום השואה הבינלאומי: ב-BBC שכחו מי נרצח על ידי הנאצים // BBC
לאורך השנים, עבר זיכרון השואה בחברה הישראלית שינויים רבים. מקובל לתאר את התפתחותו על פי תקופות שונות, לאור אירועים מעצבים ששינו את האופן שבו החברה הישראלית התייחסה לאירועי השואה ולשורדים. השואה הפכה בהדרגה למרכיב מרכזי בתפיסת הזהות הישראלית. זה החל להתבטא החל משנות ה-70 במערכת החינוך, בצבא ובמרחב הציבורי, בהתבטאויותיהם של פוליטיקאים ובעיקר ביצירת חיבורים בין המציאות הישראלית בהווה לבין חווית השואה.
כך, למשל, פרויקט "עדים במדים" במסגרתו נשלחים מפקדים בצה"ל לפולין, הופך לציון דרך מעצב בתהליך התפתחותם המקצועית של המשתתפים בו; לאחר טבח שבעה באוקטובר ראינו כיצד דימויים הקשורים לשואה משתלבים בתיאור ההווה.
והיום, כך נדמה, אנחנו נמצאים בשלב נוסף של התפתחות הזיכרון. העידן הטכנולוגי הנוכחי, בעיקר לאור האפשרויות שמביאה עמה הבינה המלאכותית, מאפשר לכל אדם בכל מקום להפוך בעצמו לסוכן זיכרון המייצר דימויים מחודשים וחדשים, ולספר דרכם את סיפור השואה.
יש לכך יתרונות, כמובן. בעשור האחרון אפשרה הטכנולוגיה הנגשה משמעותית של תכנים הקשורים בתקופת השואה, בעיקר סיפורי שורדים ויומנים (ראו "הסטורי של אווה" למשל) לילדים ולנוער, מתוך הבנה שהמדיום מאפשר חשיפה חשובה למאורעות ההיסטוריים, שאחרת יתכן שהיו נבלעים בין הדפים המאובקים של ספרי ההיסטוריה.
אבל ישנן גם סכנות: המדוברת שבהן היא הקלות שבה הטכנולוגיה משמשת להפצת מסרים אנטישמיים במרחב הדיגיטלי, כאשר דימויים אנטישמיים מקבלים חיים חדשים ברשת. אלא שבעוד שהמאבק המוצדק באנטישמיות הדיגיטלית זוכה לתשומת לב ולהתייחסות ממסדית בישראל ובעולם, ראוי להקדיש מחשבה גם ל"זיכרון הדיגיטלי" של השואה.
בעת שבה הולכים ומתמעטים שורדי השואה, העדות והסיפור עוברים אל סוכני זיכרון אחרים, ואל המרחבים הדיגיטליים. שם, הנגשה הופכת להיות חשובה יותר מהתכנים, וכאשר הכול צריך להיות מהיר, קצר ונגיש - עומק ומורכבות הולכים לאיבוד.
בנוסף, הטכנולוגיה גם מאפשרת לייצר ביתר קלות ולעתים בחוסר אחריות דימויים המקשרים בין אז להיום ומשווים בין השואה למציאות הישראלית, בלי קשר לעובדות ההיסטוריות ובאופן שלא היה עולה על הדעת בעבר. וכאשר המרחבים האלה הם מקור הידע העיקרי של אנשים צעירים - ההשפעה שלהם עצומה.
כפי שאנחנו יוצאים נגד הפצת אנטישמיות באמצעות הרשתות והבינה המלאכותית, כך יש לפעול גם נגד ייצוג סלקטיבי ומוטה של זיכרון השואה במרחב הדיגיטלי.
@holocaustuk
האתגר הגדול הוא להבין שאנו בשלב חדש של עיצוב זיכרון. הכלים אותם הכרנו עד כה (טקסים, שיעורי היסטוריה, סרטים וכו'), מאותגרים על ידי דימויים מג'ונרטים וסרטוני טיקטוק מהירים. מערכי השיעור הקיימים ושגרת הטקסים הקיימת בבתי הספר אינם מותאמים למציאות זו וראוי שיקחו בחשבון את כוחם הרב של האמצעים הטכנולוגיים גם לעוות את הזיכרון ולפגוע בו, להשכיח מאתנו בקלות רבה שלשואה יש לקחים רבים ומורכבים, ציוניים אבל גם הומניסטיים.
המציאות הזאת דורשת חשיבה מחודשת על האופן שבו אנחנו מלמדים ומנחילים את זיכרון השואה. ילדים ונוער (ואולי גם למבוגרים?) זקוקים לכלים שיאפשרו להם קריאה וצפייה ביקורתית בתכנים הדיגיטליים. אם אנשי ונשות החינוך לא יעשו זאת, לא בטוח שיש מי שידאג לכך. אם חשוב לנו לשמר את הזיכרון לדורות הבאים, יש לקחת אחריות גם על שימוש שאינו אתי ואינו מוסרי בו ולוודא שזיכרון השואה לא הופך להיות עוד נושא שהאלגוריתם סוחר בו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו