ממכבש התחמושת של הנאצים לייצור טילי החץ: הסיפור הבלתי נתפס של צבי טופז

ככל שחולפות השנים וניצולי השואה, העדים הישירים לזוועות, מתמעטים, עובר סיפור השואה אל הדורות הבאים. אך הדור השני והשלישי אינם רק מספרי הסיפור; הם עצמם המשכו. סיפור השואה אינו מסתיים בשחרור המחנות, אלא ממשיך להיכתב דרך חיים שנבנים מחדש. משפחות, יצירה, תעשייה, מדינה. עבור דני ושמוליק טופז, בניו של צבי טופז, "שואה ותקומה" אינה רק מסגרת זיכרון, אלא מציאות חיה, שמתבטאת גם בפועלם.

בין מכבש מתכת לייצור תחמושת במחנה עבודה נאצי שאליו נשלח בשנות המלחמה, לבין רכיבי מתכת, המיוצרים על ידי בניו של צבי, שמרכיבים היום את מערכת החץ, נמתחת אותה שרשרת. לא רק שרשרת של זהב, שנקברה באדמת פולין על ידי אביו של צבי ערב המלחמה, ונחפרה מחדש מתוך החורבן כדי לעבור מדור לדור עד ימינו, אלא שרשרת של חיים, של תעשייה ושל שורשים שנאחזו מחדש בארץ.

צבי טופז נולד ב-1927 בעיירה דז'יאלושיצה שבפולין, לתוך מציאות יהודית מבוססת יחסית. משפחתו עסקה באפייה, ולסבו הייתה תחנת קמח - סמל ליציבות, לעמל, לשגרה. כל אלה נקטעו עם כניסת הגרמנים. בגיל 13 כבר מצא את עצמו בתוך מנגנון הסלקציות. אמו ואחותו נלקחו ונרצחו במיידנק. הוא נשלח עם אביו למחנות עבודה, שם שרד עד סוף המלחמה.

אחד המקומות שבהם עבד היה מפעל לייצור תחמושת לצבא הגרמני. שם, בתוך תעשיית ההשמדה, עמד מול מכבש מתכת, מכונה פשוטה לכאורה, אך מדויקת להחריד: תבנית, לחץ, חומר גלם - ותוצאה. תרמילים, פגזים, חלקים למלחמה.

צבי לא ידע זאת אז, אך אותה טכנולוגיה ואותו חומר יהפכו ברבות השנים לבסיס שעליו ייבנה מפעל חייו, ובהמשך גם מפעל חייהם של בניו. "בדיעבד, כאן החל הסיפור של אבי עם מתכת", מספר בנו דני בשיחה עם מערכת "היום"

השרשרת

עם שחרור המחנות, חזר צבי עם אביו לעיירה. מתוך אלפים, נותרו עשרות בודדות של יהודים. הבתים נבזזו, הרכוש נלקח, ורוב מה שהיה נעלם. אך פריט יקר ערך אחד של המשפחה הצליח לחמוק מעיניהם של הבוזזים. עוד לפני המלחמה, כשהגרמנים נכנסו, לקח האב את שעון הזהב המשפחתי, עם השרשרת, קבר אותו באדמה ליד תחנת הקמח, וכיסה באבן. כשחזרו, מצאו את השעון - עדיין עובד. רגע נדיר של המשכיות בתוך חורבן.

אבל זה לא החזיק מעמד. זמן קצר לאחר מכן מצא צבי את אביו שנרצח, והשעון נגנב. בזכות העובדה שידע קרוא וכתוב, הצליח להיטמע בזהות בדויה והצטרף לשורות ה-NKVD, שם אף התקדם לקצונה. במסגרת תפקידו הצליח להתחקות אחר הרוצחים של אביו - שלושה במספר.

"אחד לקח את השעון, ושניים חלקו את השרשרת", מספר דני. "אבא הצליח להחזיר לעצמו חצי ממנה". אותה חצי שרשרת הפכה לחוט שמחבר בין עולמות. מהעיירה בפולין אל החיים החדשים בארץ ישראל. היא ניתנה לאשתו כמתנת חתונה. "אמא שלי ענדה את השרשרת עד יומה האחרון", אומר דני. "היום אני זה ששומר עליה".

ובתוך כל זה, כשהבין שזהותו היהודית הולכת ונחשפת, התגבשה אצלו ההכרעה: אין מקום אחר ליהודים מלבד ארץ ישראל. זמן קצר לאחר מכן נמלט לאיטליה והצטרף לאחת מקבוצות העולים בדרכם לארץ.

"להיות או לא להיות?"

כשהגיע לארץ ישראל ב-1947, הגיע ללא כול, מלבד הבגדים שלגופו והשרשרת שבכיסו. אחרי מלחמת העצמאות, בשנת 1950, הוא מסתובב באזור חיפה ומוצא באחד ממחסני הנשק הנטושים של הבריטים משהו שמוכר לו: מכבש. קטן יותר, ידני, אבל דומה לזה שעליו עבד במחנה. הוא לוקח אותו, מעביר אותו לוואדי ניסנאס, מקים בית מלאכה קטן, ומתחיל לייצר. המוצר הראשון: פרסות לנעליים.

אלה היו שנותיה הראשונות של המדינה - תקופת הצנע. כמעט שלא הייתה תעשייה, לא ייצור מקומי משמעותי, ורבים מהמוצרים הבסיסיים יובאו מחו"ל. גם הפרסות לנעליים הגיעו אז מבריטניה. החומרים שעמדו לרשותו היו דלים: פסי רכבת שנחתכו בלילה, קופסאות פח שנאספו מהרחוב. אבל בתוך הדלות הזו נולדה תפיסה.

"הוא ראה מוצר מיובא ואמר 'אני יכול לעשות את זה כאן'" אומר דני. "אבא הבין שמדינה צריכה תעשייה. זה לא רק עסק, זו תפיסה. בדיעבד, זה גם מזכיר ברמה בסיסית תהליכי ייצור בשבבים".

העסקה המשמעותית הראשונה הגיעה דווקא מהמשביר, אחד מגופי הרכש המרכזיים של ההסתדרות. טופז הגיע אליהם ללא שם, ללא מוניטין, רק עם פרסה ביד, ושכנע אותם לנסות תוצרת מקומית. כשהקים את העסק וקרא לו "המבלט", הוא כבר השקיע כסף בחותמות, בנייר מכתבים ובהצעות מחיר, אלא שאז התברר לו בדיעבד שקיימת כבר חברה בשם הזה. התשלום הראשון שקיבל אף הופנה אליה בטעות. הוא נדרש לשנות את השם, אך לא היה לו את המשאבים.

באותו רגע של אילתור, לקח סכין גילוח, ומחק מתוך החותמת את רוב קווי האות "ב", עד שנותר רק הקו העליון. כך, כמעט במקרה - נולד השם "המ-לט". רק שנים אחר כך הבין את צירוף המקרים: השם מהדהד את המחזה "המלט". בדיעבד, "להיות או לא להיות" הפכה לשאלה שמלווה את סיפור חייו.

מתכת, מדינה, עתיד

במשך העשור הראשון לפעילותו בישראל ייצר צבי טופז מוצרי מתכת פשוטים - ידיות, מיכלים, מאפרות ורכיבים בסיסיים. אלה היו שנות הישרדות, אך גם של הבשלה. נקודת המפנה הגיעה בתחילת שנות ה-60. לאחר שבתו חלתה בלוקמיה, נסע לצפון אמריקה בחיפוש אחר טיפול. שם, במפגש מקרי עם תעשיין יהודי בבר בקנדה, קיבל לידיו שרטוטים למחברי גז, וחזר לישראל עם כיוון חדש.

כך החל המעבר מייצור בסיסי לייצור מדויק. בהמשך הצטרפו בניו, דני ושמוליק, והובילו את החברה לעולמות גלובליים.

בשנות ה-90 הפכה המ-לט לשחקנית משמעותית בתעשיית הסמיקונדקטור, עם לקוחות כמו אינטל ואפלייד מטיריאלס. החברה הונפקה בבורסה, צמחה והגיעה למכירות של מאות מיליוני דולר בשנה. "אבא לא שאף לצמיחה מטאורית", אומר דני. "הוא שאף לעצמאות. שלו ושל המדינה. הוא הבין שמדינה נבנית מתעשייה, מעבודה, מייצור מקומי".

בהמשך נרכשה החברה על ידי קבוצת UCT, אחת הספקיות האמריקניות המובילות של רכיבים קריטיים למכונות בתעשיית השבבים, עם מחזור מכירות של מיליארדי דולרים. סיפורו של צבי חקוק עמוק במורשת של UCT גם היום, ובאחרונה חנכה החברה מרכז מו"פ על שמו. 

"אחד הדברים הכי חשובים בהמ-לט הוא המשפחה. זה סיפור של תעשייה ישראלית שצמחה כמעט מכלום, ואנחנו משתדלים לשמור על המורשת של צבי - בערכים, במשפחתיות ובחיזוק הייצור המקומי", אומר מנכ"ל UCT ישראל, ד"ר יהודה סלהוב.

סגירת מעגל

בשנת 2023 רכשו דני ושמוליק את חברת מטליקון - והחלו פרק חדש. היום, באולמות הייצור של מטליקון, מיוצרים רכיבי מתכת למערכות ביטחוניות מתקדמות, כולל מערכת החץ. "אנחנו מייצרים היום חלקים למערכת החץ", אומר דני. "וכשהמערכת הזו נמכרת לגרמניה, אתה מבין עד כמה הגלגל הסתובב. כשקצינים גרמנים מגיעים לכאן ללמוד על המערכת, זה רגע שמעמיד דברים בפרופורציה".

דני מספר אודות מקרה אחר, שבו הגיע למפעל סוכן גרמני שהחל לעבוד עם החברה, מבלי שהיה מודע לסיפור הרקע. אותו סוכן, שהתרשם מאוד מהטכנולוגיה, פגש את צבי ושאל אותו מאין מגיעה הטכנולוגיה, התשובה הייתה קצרה וחותכת: "מגרמניה".

ובתוך המעגל הזה, נשארת אותה שרשרת: שנקברה, נמצאה, נגנבה, הושבה - והפכה לזיכרון חי. הסיפור לא נגמר. הוא פשוט מחליף ידיים.

עבור שני בניו, המורשת המשפחתית היא מפעל חיים, ומפעל החיים הוא חלק בלתי נפרד מאותה מורשת. לצד פעילותם התעשייתית, זכרו של אביהם נוכח תמיד. דני נושא על צרור מפתחותיו את המוצר המתכתי הראשון שייצר צבי בבית המלאכה הקטן בחיפה, ושני האחים הקימו במפעל החברה בציפורית מוזיאון שבו נשמר גם המכבש - אותו כלי שעבר מסלול בלתי נתפס, ממחנה עבודה נאצי אל לב התעשייה הישראלית.

הם ממשיכים לספר את הסיפור מדי שנה, בדרכים שונות, ומרחיבים את מעגלי הזיכרון. בין היתר דרך מפגשים של בני הדורות הבאים של ניצולי העיירה דז'יאלושיצה שבפולין. כך הם מבקשים לא רק לשמר את המורשת, אלא גם לחדש אותה, ולהעמיק את השורשים דווקא במקום שבו ביקשו לנתק אותם.