לחסל את האלגוריתם: המוות, כך נדמה, כבר אינו מה שהיה פעם. אפילו מנהיגים שחוסלו יכולים להמשיך לצייץ. הדיווחים על מותו של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, עוד התגלגלו בין סוכנויות הידיעות וכבר הופיע פוסט חדש בחשבון ה-X (טוויטר לשעבר) הרשמי שלו. כמה מילים קצרות, בעלות נופך דתי-לוחמני, שהספיקו כדי להצית גל של ספקולציות: האם מדובר בהודעה שתוזמנה מראש? בצוות שממשיך להפעיל את החשבון? או בניסיון מודע לשדר לעולם שהמנהיג עדיין "מדבר"?
האירוע הזה מדגים תופעה עמוקה. בעידן הנוכחי, נוכחותו הציבורית של אדם כבר אינה תלויה רק בקיומו הפיזי. גם אחרי שהגוף נעלם, החשבון ממשיך לפעול, הארכיון נשאר זמין, והדמות הציבורית יכולה להמשיך להתקיים.
פעם, משטרים שניסו להאריך את חיי המנהיגים שלהם עשו זאת באמצעים מוכרים: נאומים מוקלטים, סרטוני "צוואה" או הודעות רשמיות שפורסמו בשמם. ארגוני טרור כמו דאעש השתמשו בהודעות אודיו מוקלטות של מנהיגים גם לאחר שמועות על מותם, כדי לשמר את המיתוס של הנהגה חיה. אבל הטכנולוגיה של שלוש השנים האחרונות משנה את כללי המשחק, ובינה מלאכותית מאפשרת ממש "להחזיר אנשים לחיים".
באוגוסט 2025 הופיע בתוכנית טלוויזיה בארצות הברית חואקין אוליבר, תלמיד בית ספר בפארקלנד, פלורידה, בראיון בנושא מאבק נגד החזקת נשק. הבעיה היתה שאוליבר נהרג בטבח בבית הספר שלו כמה שנים קודם לכן.
הרשתות החברתיות מוצפות בסרטונים מבוססי בינה מלאכותית של דמויות היסטוריות הממשיכות לדבר, לנאום ולהביע עמדות פוליטיות וגם לענות על שאלות. יישומונים מאפשרים ליצור סרטונים שבהם יקירנו שאינם עימנו מדברים עם בני המשפחה. טכנולוגית, אם יש מספיק תמונות, סרטונים והקלטות קול, ניתן להמשיך את החיים עד אין סוף. כלומר, אם מגדירים "חיים" בתור היכולת לתקשר עם דמות במרחב הדיגיטלי.
בדמוקרטיות, השימושים האלה מעוררים בעיקר שאלות אתיות. אבל במשטרים סמכותניים המשמעות יכולה להיות עמוקה בהרבה. דיקטטורות נשענות לא רק על כוח צבאי או פוליטי, אלא גם על מיתוס של מנהיגות. המנהיג הוא סמל של יציבות, רציפות ושליטה. אם ניתן לשמר את הסמל הזה באמצעים דיגיטליים, גם לאחר מותו, המשטר מרוויח מה שעשוי להיות מאד יקר ערך: זמן. אנחנו נוכחים בזה בימים האלה ממש.
אין זה סוד שמלחמות אינן מתנהלות רק בשדה הקרב אלא גם במרחב התודעתי. מי שולט בנרטיב, מי עדיין מסוגל לדבר ולתקשר עם בני עמו, ומי נתפס כמנהיג - כל אלה הופכים לחלק ממהלך המלחמה. אם אפשר לגרום למנהיג להמשיך להופיע, לדבר ולהנהיג גם לאחר מותו, ניתן לשמר תחושה של יציבות גם כשהמציאות עצמה משתנה.
בתוך כך, מועצת התיאום בטהרן הודיעה כי הלווייתו של חמינאי תידחה כדי "לאפשר זמן להרחבת התשתיות עקב ביקוש עצום מכל רחבי המדינה". בהודעת המועצה נכתב כי המסגד הגדול בטהרן היה אמור לארח את הטקס, אך "הרצון הנרחב של העם להשתתף בו מחייב היערכות תשתיתית נוספת".
אפשר כבר לדמיין כיצד עשויה להיראות לוויה כזאת: מסכים ענקיים שעליהם מופיעה דמותו המשוחזרת של המנהיג, הספד שבו הוא עצמו מסכם את פועלו ומודה לאומה. לוויה פיג'יטלית, חלקה פיזית וחלקה דיגיטלית, שבה המנהיג ממשיך לדבר עם בני עמו ולענות לקינותיהם גם לאחר מותו, וממשיך להזין את המיתוס שעליו נשען המשטר.
הציוץ המסתורי מחשבונו של חמינאי אולי נכתב מראש. ייתכן שהוא פורסם על ידי צוות התקשורת שלו. אבל הוא מצביע על משהו עמוק יותר: בעולם שבו קול, פנים ונוכחות יכולים להיווצר מחדש בלחיצת כפתור, המוות מפסיק להיות סוף הסיפור. בעולם כזה, הישרדותה של דיקטטורה כבר אינה תלויה במנהיג חי. מספיק שיש אלגוריתם שממשיך לדבר בשמו.
הכותבת היא ראש התוכנית לדמוקרטיה בעידן המידע ועמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו