האם לנתק את הילדים מהרשתות החברתיות? המדריך להורה המבולבל

המהלך האוסטרלי להגביל את הגישה לרשתות חברתיות לילדים ובני נוער עד גיל 16 איחד מחנות שבדרך כלל מתקשים להסכים אפילו על עובדות בסיסיות: ממשלת הלייבור של אנתוני אלבניז ומפלגות האופוזיציה המרכזיות דחפו יחד, הפרלמנט הצביע ברוב גדול, וגם בציבור נרשמה תמיכה גבוהה. אולי משום שהנושא הזה פחות "שייך" לזהות הפוליטית של המצביעים, ונוגע במשהו אוניברסלי, חוצה מחנות: להיות הורה, להיות אחראי, לחשוש מהעולם שבו הילדים גדלים, ולחפש כפתור עצירה מול מכונה שדוחפת אותם כל הזמן לעוד ועוד זמן מסך.

סקר חדש, שנערך על ידי חברת Tefen במיוחד עבור "היום", חושף את עמדותיהם של הורים בישראל בנוגע לשימוש של ילדיהם ברשתות החברתיות, לניסיונות שלהם להגביל את השימוש ולאפשרות שהמדינה תאכוף איסור גורף על שימוש ברשתות חברתיות בקרב ילדים ובני נוער לפי המודל האוסטרלי.

סוף עידן היד הרכה מול ענקיות הטכנולוגיה

חשוב לומר: העולם כבר ניסה לא מעט דרכים "רכות" להתמודד עם הסחרור הזה. רגולציה שמבקשת מהחברות שקיפות, כללי קהילה, כלי פיקוח להורים, שיתופי פעולה עם בתי ספר, קמפיינים לחינוך דיגיטלי, ואפילו חוקים שמחייבים הסכמת הורים או מגבילים איסוף נתונים.

באירופה, הדגש הלך לאורך השנים לכיוון פרטיות והגנה על קטינים, בארצות הברית עלו יוזמות מדינתיות, ובמדינות נוספות דובר על אימות גיל. אבל ברוב המקומות, המציאות עשתה צחוק מהכוונות: גיל מינימום הפך לסעיף שמסמנים בו "V" בהרשמה, ההורים לא באמת יכולים להתחרות בעיצוב מוצר ממכר, ולמרות הצהרותיהן, הפלטפורמות - שמרוויחות מעצם השהייה - התקשו להוכיח שהן מסוגלות לרסן את עצמן.

כאן נכנסת אוסטרליה, עם מה שעושה אותה חריגה: חד-משמעיות. החוק שנחקק שם קובע כי בני פחות מ-16 לא יוכלו להחזיק חשבונות בפלטפורמות שיוגדרו "רשתות חברתיות מוגבלות גיל", והאחריות לאכיפה אינה מוטלת על הילדים או על ההורים, אלא על החברות עצמן. הן מחויבות לנקוט "צעדים סבירים" כדי למנוע חשבונות של קטינים מתחת לגיל, ומי שלא תעמוד בכך חשופה לקנסות כבדים מאוד - בסדרי גודל של עשרות מיליוני דולרים אוסטרליים.

במילים אחרות: זו לא עוד אמירה ערכית או הנחיה כללית, אלא שוט כלכלי ומשפטי שאמור להזיז את התעשייה מהמקום שבו נוח לה, למקום שבו היא נדרשת להוכיח תוצאה.

אלבניז הדגיש כי מדובר במהלך שנועד בראש ובראשונה "להגן על ילדים" ו"לתת מענה לדאגות האמיתיות של הורים", ואמר כי החקיקה צפויה "לחולל שינוי אמיתי" בחייהן של משפחות אוסטרליות. אלבניז תיאר את המהלך כצעד בעל חשיבות חברתית רחבה, כזה שמשקף שינוי עמוק באופן שבו המדינה מתמודדת עם השפעת הרשתות החברתיות, ואף אמר כי מדובר באחת הרפורמות החברתיות והתרבותיות המשמעותיות ביותר בעידן הדיגיטלי.

ההתמכרות לטיקטוק והחרם בסנאפצ'ט

כדי להבין למה זה מצליח פוליטית, צריך להבין איפה הילדים באמת נמצאים. אמל"ק: לא בפייסבוק. הילדים והנוער עברו בעשור האחרון לאינסטגרם, טיקטוק וסנאפצ'ט - וכל פלטפורמה מייצגת אזור אחר על מפת הנעורים הדיגיטלית.

טיקטוק היא מכונת פיד: פחות "חברים", יותר זרם אינסופי של תוכן מותאם אישית. היא מצטיינת ביכולת לגרום למשתמש להישאר בפנים, לא כי הוא מחפש קשר חברתי, אלא כי האלגוריתם למד מה מפעיל אותו.

אינסטגרם היא פלטפורמת דימוי, השוואה, סטטוס: מי נראה טוב יותר, מי חי טוב יותר, מי מקבל יותר אישור.

סנאפצ’ט היא חברתית-אינטימית: שיחות, קבוצות, רציפות יומיומית, “מי שלא שם לא קיים”. ובדיוק בגלל האינטימיות הזו, חלק גדול מהדרמות, החרמות והשיימינג מתרחשים במרחבים שפחות גלויים למבוגרים.

כאן מגיעה אחת התובנות המרכזיות שעלו בשיח העולמי - וגם באוסטרליה: יש לרשתות החברתיות שני ממדים בעייתיים, שמזינים זה את זה. הראשון הוא ממד חברתי-קולקטיבי: הפלטפורמות הן זירה לדינמיקות של התבגרות: חרמות, השפלות, חטטנות ורכילות. אלו לא תופעות חדשות, רק שהפעם הכול מתועד, פומבי יותר, מתפשט מהר יותר, ולעיתים לא נגמר כשנגמר יום הלימודים; השני הוא ממד אלגוריתמי: המוצר עצמו בנוי כדי למקסם זמן שהייה, לעודד השוואה, לייצר “לופים” של תגמול, ולהתאים תוכן לרגעי חולשה. אצל בני נוער, שהיכולת שלהם לווסת דחפים ולהעריך השלכות עדיין מתפתחת, החיבור הזה הופך חזק במיוחד. זה כבר לא רק “ילדים שפוגעים בילדים”, אלא מערכת שמעצימה התנהגויות - לעיתים בדיוק משום שהן מייצרות מעורבות, תגובות, זמן מסך.

מה אומרים המחקרים? בשורה התחתונה, הספרות המדעית בעשור האחרון, ובעיקר מאז 2020, מתארת תמונה מורכבת ומטרידה: קשרים בין שימוש כבד במדיה חברתית לבין עלייה בסימפטומים של דיכאון וחרדה; קשרים בין חשיפה לתכנים מסוימים לבין פגיעה בדימוי גוף ובביטחון עצמי, במיוחד אצל נערות; וזיקה בין חוויות כמו בריונות רשת לבין מצוקה נפשית.

אמנם, לא כל מחקר מוכיח סיבתיות "נקייה", והקשר משתנה בין ילדים שונים ובין סוגי שימוש שונים, אבל הוויכוח המדעי כבר מזמן לא נסוב סביב השאלה האם יש סיכונים, אלא סביב השאלה מי נמצא יותר בסיכון, באילו תנאים, ואיזה מנגנונים - חברתיים ואלגוריתמיים - הם הדלק שמזין את הבעיה.

מול החקיקה, חברות הטכנולוגיה לא נשארו אדישות, אבל גם לא יצאו לקרב תדמיתי חזיתי. הן הפעילו לובי, הגישו מסמכי עמדה, הזהירו מפגיעה בפרטיות סביב אימות גיל, טענו שאין פתרון טכנולוגי מושלם, ורמזו שהמהלך עלול לדחוף צעירים למרחבים פחות מפוקחים. במילים אחרות: הן ניסו להזיז את הדיון למסגרת נוחה יותר עבורן: "כלים להורים", "חינוך דיגיטלי", "אחריות משותפת" - בלי איסור חד.

באוסטרליה, שבה הממשלה כבר ניהלה בעבר עימותים מול ענקיות טכנולוגיה ונוצרה עייפות ציבורית מהבטחות וולונטריות, הטיעון המרכזי של הממשלה היה פשוט: האחריות לא יכולה להישאר על כתפי ההורים בלבד, והגנה על ילדים לא יכולה להיות תלויה ברצון הטוב של מי שמרוויח מהשעות שהם מבלים מול המסך.

הניסוי הגדול החל - איך נדע אם הצליח?

וכאן עולה גם הממד הכלכלי: אם המודל האוסטרלי יתפשט למדינות נוספות, מדובר בכאב ראש אמיתי לפלטפורמות. בני נוער אולי לא בהכרח "שווים" כמו מבוגרים מבחינת הכנסה פר-משתמש, אבל הם קהל שנמצא בשלב שבו נוצרת נאמנות, הרגל, וזהות. חיתוך גלובלי של בני 15-13 יכול לגרוע מאות מיליוני חשבונות במצטבר, שמיתרגם לפגיעה של מיליארדי דולרים בהכנסות - לא ביום אחד, אבל לאורך זמן, בעיקר אם זה יגרור שינויים עמוקים יותר במוצר, שיפחיתו את המאפיינים הממכרים גם בקרב מבוגרים.

ועדיין, גם התומכים מודים: זה ניסוי. העולם מסתכל על אוסטרליה כעל מעבדה רגולטורית, והתשובה האמיתית לשאלה "האם זה עובד?" תגיע רק בעוד כמה שנים.

המדד הראשון הוא טכני: האם באמת נרשמת ירידה משמעותית בחשבונות מתחת ל-16, או שהעקיפה של האיסור באמצעים טכנולוגיים (או פשוט בידי ההורים עצמם) הופכת לתופעה המונית. המדד השני הוא מהותי: האם יש ירידה בבריונות רשת, בדיווחי מצוקה, בהיחשפות לתכנים מזיקים, בשעות שינה שהולכות לאיבוד. המדד השלישי הוא תחליפים: לאן הילדים הולכים במקום. אם הם נודדים מאינסטגרם לקבוצות אפלות ומוצפנות, או לפלטפורמות קטנות וחסרות פיקוח, השורה התחתונה עלולה להתהפך. והמדד הרביעי הוא מחיר: פרטיות, טעויות באימות גיל, וחשש שחסימות יפגעו דווקא באוכלוסיות מוחלשות (כמו, למשל, בני נוער להט"ב שמוצאים מפלט בקהילות דיגיטליות ברשת).

מאחורי כל זה מסתתרת גם אמירה פוליטית עמוקה יותר: סוג של התקוממות מול ענקיות הטכנולוגיה והכוח העצום שיש להן על התודעה, על מצב הרוח, על השיח, ועל היכולת של ילדים להתנתק. נדמה שזהו ניסיון לומר, בפעם הראשונה בצורה חדה: יש דברים שלא פותרים "באופטימיזציה", ולא מגלגלים להורים כעוד משימת פיקוח. המדינה מוכנה, לפחות במקרה הזה, להגדיר גבול.

ואולי השאלה המסקרנת ביותר היא דווקא זו שעדיין לא נשאלה מספיק: למה זה לקח כל כך הרבה זמן? למה מדינות דמוקרטיות, שמצליחות להסדיר בנקים, תרופות ומזון, התקשו כל כך להתמודד עם מוצר שמחובר לכל כיס, לכל חדר ילדים, לכל רגע של חולשה. ייתכן שהתשובה נמצאת בשילוב הקטלני של חדשנות מהירה, לובי עוצמתי, ופחד מתמיד להיתפס כמי שמגבילה חופש. אוסטרליה החליטה שהפחד הזה קטן יותר מהפחד ההורי. עכשיו נשאר לראות אם האומץ הזה יהפוך לתקדים עולמי - או לאנקדוטה רגולטורית יקרה, שאחרים יבחרו ללמוד ממנה בעיקר מה לא לעשות.

מה אומרים ההורים בישראל?

סקר חדש ומקיף שערכה פירמת הייעוץ והיישום Tefen עבור "היום" מצביע על מגמה ברורה גם בישראל: רוב ההורים תומכים בהתערבות רגולטורית, גם אם הם מטילים ספק ביכולת לאכוף אותה בפועל. הסקר נערך ב-14-7 בדצמבר בקרב 2,134 הורים לילדים מתחת לגיל 18 מכל רחבי הארץ ומכלל המגזרים, בשיטות סטטיסטיות מתקדמות של דגימת שכבות, שאלון מובנה ואימות טלפוני. טעות הדגימה עומדת על 4%.

מהנתונים עולה, כי 78% מהילדים בישראל משתמשים ברשתות חברתיות, אך רק 29% מההורים מרוצים מהאופן שבו ילדיהם עושים בהן שימוש. כ-50% מההורים מדווחים על חוסר שביעות רצון ברור, והיתר מתקשים לגבש עמדה חד-משמעית.

בנוסף, 65% מההורים ניסו להגביל את זמן המסך או השימוש ברשתות, אך בפועל רובם נכשלים: 58% מודים שההגבלות לא הצליחו כלל, ורק 20% הצליחו ליישם אותן באופן מלא.

גם כשבוחנים את תפיסת ההשפעה של הרשתות החברתיות על הילדים, התמונה מורכבת: 41% מההורים מזהים "תרומה חיובית מסוימת" בשימוש ברשתות החברתיות, 34% סבורים שההשפעה שלילית, ו-25% מהמשיבים רואים בהן גורם שיש לו גם יתרונות וגם חסרונות.

בכל הקשור לפלטפורמות עצמן, טיקטוק נתפסת בישראל כרשת הדומיננטית ביותר עם השפעה משמעותית על ילדים ובני נוער.

הנתון הבולט ביותר בסקר נוגע לעמדת ההורים כלפי רגולציה. 69% מהמשיבים השיבו כי ישתפו פעולה עם אכיפת איסור שימוש ברשתות חברתיות מתחת לגיל 16, בדומה למודל האוסטרלי. עם זאת, האמון ביכולת של מהלך כזה להצליח נמוך יותר: 62% אינם מאמינים שאיסור גורף אכן יהיה אפקטיבי לאורך זמן. בתחום החינוך הפורמלי דווקא קיימת הסכמה רחבה בהרבה, כאשר 86% מההורים סבורים כי יש להגביל שימוש בטלפונים סלולריים בבתי הספר.

לדברי מלי ביצור פרנס, מנכ"לית Tefen, "הסקר מראה פער עמוק בין האחריות שההורים חשים לבין הכלים שעומדים לרשותם בפועל. רוב ההורים מבינים שהרשתות החברתיות כאן כדי להישאר, אבל מרגישים שהם איבדו שליטה. התמיכה הגבוהה במהלך דוגמת זה שנעשה באוסטרליה אינה נובעת מרצון לאסור, אלא מצורך אמיתי בעוגנים ברורים, רגולציה חכמה ושיתוף פעולה בין הורים, מערכת החינוך והמדינה".

לדברי ביצור פרנס, הספקנות לגבי הצלחת האיסור אינה סותרת את התמיכה בו. "הורים מבינים שאכיפה היא אתגר, במיוחד בעולם דיגיטלי, אבל הם מצפים מהמדינה ומהרגולטור להוביל, ולא להשאיר אותם לבד מול האלגוריתמים", היא מסכמת.