הסופרת האמריקנית ג'ניפר איגן אף פעם לא אהבה את הרשת החברתית X. "היא לא מעוררת בי אופטימיות לגבי המין האנושי", היא אמרה בראיון ל"גארדיאן" הבריטי, "אני מרגישה שם משותקת". אבל כשפרסמה סיפור קצר ב"ניו יורקר" זמן קצר לאחר זכייתה בפרס הפוליצר, הוא היה הראשון שפורסם לא בין דפי השבועון היוקרתי אלא בחשבון ה-X שלו, כסדרת ציוצים בני 140 תווים. "זהו רעיון עשיר הודות לאינטימיות שבהגעה לאנשים בטלפונים הניידים שלהם, ולשירה המשונה שיכולה להיווצר במאה וארבעים תווים", כתבה.
עמדתה של איגן מייצגת את הפיתוי והאתגרים בכתיבה ספרותית בעידן המסרים המיידיים. זכות הקיום של הספרות טמונה בהיותה מעוגנת בחיים: הרומן (novel) והנובלה חבים את שמם לחידוש שהם מציעים בתיאור החוויה האנושית, ובימינו התקשורת הדיגיטלית היא חלק מרכזי מאותה חוויה. מצד שני, חיקוי של המדיום ועיבודו לתוך הכתיבה עלולים להפוך לגימיק, או, גרוע מכך, למיושנים. צפו בטריילר של כל סרט ג'יימס בונד משנות ה-90, עם גאדג'טים חדשניים כמו טלפון נייד או מכונית בשלט רחוק, ותבינו בדיוק למה.
זו הדילמה שציפתה לי כשהחלטתי לכתוב על ההתכתבויות של אמי ושלי בוואטסאפ. האימוג'י הבלתי פוסקים; הסטיקרים בנוסח "יום שלישי פעמיים כי טוב" ואזהרת "אהבה בכמות גבוהה" של משרד החינוך; הלינקים בקבוצה המשפחתית מאתרים כמו "פרוגי" או "בא במייל" (שאיש לא פותח) - חומרים כאלה תופסים מקום נכבד ועקבי בשולי היומיום של כולנו; רציתי לא רק לשתף במה שעשוי לעורר הזדהות משני צדי ההתכתבות, אלא גם לתת לו תוקף של דבר הראוי לכתיבה.
מה גם שקריאת תכתובות וואטסאפ אמיתיות - במסמכים המוגשים לבתי המשפט, למשל - יכולה להסב עונג לא מבוטל: הוא נובע גם מאותה "שירה משונה" שעליה מדברת איגן מחוץ להקשר, וגם מהאישור המציצני עד כמה בנאליות ודומות לשלנו גם ההודעות האינטימיות ביותר של אחרים.
ובכל זאת, יחסית לספר שמדבר על וואטסאפ ומציג בכריכה הדיגיטלית שלו צילום מסך מהוואטסאפ, יש בו מעט מאוד הודעות. שכן, בתוך ספר, זה שירות רע מאוד לעלילה, לדמויות, ולסגנון. "לפזר אינפורמציה במכתבים זה אחד הדברים הכי קשים בעולם", סיפר עמוס עוז על ספרו "קופסה שחורה". "היא הרי לא תכתוב לו: 'בבית שלנו היו שלושה חדרים והמיטה עמדה שם', אבל אני רוצה שהקורא יידע את זה".
הדברים תקפים שבעתיים כאשר את המכתבים מחליף מדיום שבו תגובה נחשבת לטרחנות, והודעה קולית למטרד.
עם הכתיבה הבנתי שבמקום לכלוא את הסיפור בסד המדיום החדש בסדרת התכתבויות מייגעת, עדיף להבין מה תפקידו האמיתי בסיפור: מה יכול היה לקרות אך ורק בוואטסאפ? מה חושף השימוש בו לגבי כל אחת מהדמויות? איך הוא משנה את היחסים ביניהם?
עבור אמי, כמו בני 80-70 רבים אחרים, המעבר לוואטסאפ ייצג את השינוי במאזן התלות בינה לבין ילדיה. מעזרה בשכר דירה ועד לעזרה עם הנכדים, בני דורי עדיין נסמכים במידה רבה על שולחנם של הוריהם הבומרים. אבל בכל הנוגע לטכנולוגיה, לא פעם הזיקה מתהפכת ואנחנו הופכים למעין הורים של הורינו: מאכילים אותם (דרך הזמנה בוולט), מסיעים אותם הביתה (בגט טקסי) או מאפשרים להם להיפגש עם חברים או ללכת לחוג (בזום). מאז הקורונה, ההכרח להשתמש בטכנולוגיה הפך עבור אמי למוקד של זרות, אובדן שליטה ונסיגה בעצמאות.
כך, פחות או יותר, נראתה הגרסה הראשונה של הספר: דברי-ימי המוזרויות של אמי בוואטסאפ, מהחששות הראשונים עם הורדת האפליקציה, עבור בשיאים כמעט אופוריים של הפגזת סטיקרים ולינקים, וכלה בדיסאוריינטציה וערעור.
אולם, כאשר התארחתי ערב אחד במועדון קריאה, תגובה של אחת המשתתפות הפתיעה אותי (וגם נכנסה לספר): "אתה בעצם משתמש באמא שלך," היא אמרה.
"ברור, בשביל זה יש הורים", עניתי בטבעיות וברצינות גמורה.
המשתתפות במועדון הקריאה לא היו מרוצות, ובצדק. התכתבות היא יחסים בין שניים: אם וואטסאפ הוא השער שדרכו עברה אמי מעמדת האם התומכת לזאת של קשישה נתמכת, היא לא עברה בו לבד. הבנתי שהסיפור אינו שלם בלי להביא אל הדף את המספר: למה כל כך קשה לי לפעמים לשלוח חזרה הודעה, תגובה, או אפילו ריאקשן? על מה באמת איני מוכן לוותר ביחסים בינינו, כשאני מתעקש שהיא צריכה ללמוד להתקין אפליקציה או לקשר מכשיר לבד?
בסיפור הזה, כמו שאמרה איגן, הטכנולוגיה והשירה החדשה שהיא יוצרת יכולות להוסיף עושר רב. בפחות מ-4,500 מילה, אמי ואני מתקשרים בטלפון, וואטסאפ, WhatsApp Web, זום ו-TeamViewer, לפעמים באותו עמוד: שאלות טכניות כמו "אמא, מה האיי-די שלך?" או ההודעה הלקונית שההודעות בינינו "מוצפנות מקצה לקצה" נטענות במשמעות חדשה. פענוח של "הצפנה" מסוג אחר גם נתן לספר את שמו: "לילה טוב, נמשיך מחר". זו הודעה שאני מקבל ממנה כמעט כל לילה, במשך שנים. מעולם לא התעכבתי על הצורך שהיא ממלאת, ובטח שלא טרחתי לענות - עד עכשיו.
יונתן פיין הוא סופר ומתרגם ספרות איטלקית. ספרו הקצר "לילה טוב, נמשיך מחר", ראה אור בהוצאת ליאת לב רן, כחלק מסדרת "קולות" ב"יצירה עברית"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו