"עד שגיליתי שאבינתן בעזה": הבכיר באנבידיה שהלך הכי רחוק למען החטופים

סמנכ"לים של חברות הייטק לרוב אינם אנשים מוכרים במיוחד בקרב הציבור, גם אם מדובר במנהלים בכירים בסניף הישראלי של אחת החברות הגדולות בעולם, בשווי מוערך של כ-4.5 טריליון דולר. אולם, את פניו ואת קולו של גדעון רוזנברג, היועץ המשפטי וסמנכ"ל משאבי אנוש באנבידיה ישראל, מכירים רבבות המשתתפים בעצרות בכיכר מוזיאון תל אביב מדי מוצאי שבת והאלפים שלקחו חלק בצעדות לירושלים למען שחרור החטופים מידי חמאס בעזה. הוא היה שם בכל פעם, על הבמה ובראש השיירה, תמיד עם מגפון בידו וקולו מרעים: "את כולם. עכשיו".

"אף פעם לא הייתי אדם פוליטי", הוא מספר בראיון מיוחד ל"ישראל היום". "לפני 7 באוקטובר לא הובלתי אף פעם שיירה ולא נאמתי בהפגנה. התנדבתי בהנהגת ההורים בביה"ס של הילדים וניסיתי לעשות טוב באופן כללי, אבל לא הייתי מעורב בעשייה כזאת - עד שחטפו עובד שלי, עד שגיליתי שאבינתן נמצא בעזה".

כמו כל כך הרבה סיפורים שראוי לספר אותם בימים אלה, גם זה של רוזנברג מתחיל בשעות הבוקר המוקדמות של השבת המסויטת ההיא. "מיד אחרי שקלטתי את הממדים של האירוע הבנתי שזה ישפיע גם על העובדים שלנו", הוא מספר. "לאנבידיה יש בישראל יותר מ-5,000 עובדים, שרבים מהם גרים ועובדים בדרום, והתחלנו לנסות לברר מה קורה איתם".

תוך כמה שעות הופץ הסרטון המצמרר של חטיפתם של אבינתן אור, מהנדס באנבידיה, ושל בת זוגו נועה ארגמני ממסיבת הנובה, שהפך לאחד האייקונים הבלתי-נשכחים של אותו יום נוראי. "שאלתי עובדים שהכירו את אבינתן, 'אתם בטוחים שזה הוא?' אני לא הכרתי אותו אישית לפני זה ובנוסף לכל האירוע הקשה הזה, הרגשתי גם לא נעים שלא יכולתי לזהות עובד של החברה, גם אם יש לנו אלפי עובדים בארץ. אז בדקנו שוב ושוב עד שהיינו בטוחים שזה הוא - ואז כתבתי הודעה אישית לג'נסן".

ג'נסן הוא כמובן ג'נסן הואנג, מנכ"ל ענקית השבבים אנבידיה ואחת הדמויות המרכזיות והנערצות בהייטק העולמי בשנים האחרונות. רוזנברג כתב לו שאור נחטף לעזה ועדכן אותו גם שדניאל וולדמן, בתו של איל וולדמן, אחד ממייסדי מלאנוקס (חברת הטכנולוגיה הישראלית שנרכשה על ידי אנבידיה ב-2020 תמורת כ-7 מיליארד דולר) נרצחה יחד עם בן זוגה נעם שי - שניהם עבדו בעבר בחברה.

"ג'נסן הוא אדם אמפתי מאוד, כל מי שפגש אותו או עוקב אחריו יודע את זה. הוא מייד החזיר לי תשובה ויידע את כל העובדים של החברה בעולם שהקולגה שלהם נחטף. אין מילים לתאר את מה שהוא עשה מאותו רגע כדי לעזור", נזכר רוזנברג. "תוך זמן קצר יצרתי קשר עם אחיו של אבינתן והצעתי לו את העזרה שלי, גם כמנהל בחברה וגם פשוט כבן אדם שאכפת לו. המשפחה החליטה להתייצב בשער בגין של הקריה עם תמונות של אבינתן ואני פגשתי אותם שם. כדי להכיר אותם ולתמוך. לא ידעתי שזה יהפוך למפגש קבוע ולחלק כל כך חשוב מהחיים שלי במשך יותר משנתיים".

רוזנברג (בן 49, תושב תל אביב) מספר שמאותו רגע הדברים קרו מהר. הוא שלח הודעה לעובדי החברה והזמין אותם ללוות את בני המשפחה בשער בגין, דאג להדפיס חולצות ושלטים עם דיוקנו של אור וקריאה להחזיר אותו הביתה והבטיח לסייע להם בכל מה שיצטרכו.

"תמיד היינו שם איתם בערב, משבע עד תשע, באזעקות ובטילים, וכל הזמן הזה היינו גם צריכים לדאוג לעובדים אחרים שנפגעו, שפונו מהבית או שאיבדו קרובי משפחה וחברים", הוא אומר. "זו הייתה שגרה קשה וקצת משוגעת. לאנבידיה היו חמישה עובדים שבני משפחה שלהם נחטפו לעזה וחלקם נרצחו שם - ואפילו גייסנו עם הזמן עובדים חדשים שגם להם יש קרובים חטופים. בנוסף, עובדים איבדו אחים וחברים במלחמה ועובד החברה עמית חיות ז"ל נפל בקרב. הבנו שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לעזור להם. היה לי ברור שזאת המשימה החשובה שלי ושל החברה".

"עלייה הדרגתית עד להתפוצצות"

המלחמה תפסה את אנבידיה ישראל בשיאו של תהליך צמיחה אינטנסיבי, שאותו רוזנברג, עו"ד בהכשרתו, ליווה מקרוב, עד ושותף לאחד מסיפורי ההצלחה המדהימים בתחום הטק. הוא התחיל את דרכו במחלקה המשפטית של מלאנוקס לפני 15 שנה, כשהחברה העסיקה כ-400 עובדים בלבד, בעיקר במשרדיה ביקנעם, אך גם במרכזי פיתוח אחרים בישראל, בשטחי הרשות הפלשתינית ואפילו בעזה, שם המשיכו לעבוד עובדים פלשתינים גם אחרי מכירת החברה לאנבידיה.

"המכירה לחברה אמריקנית בקנה מידה גדול הרבה יותר ועם תרבות ארגונית שונה, הצריכה מאיתנו הרבה התאמות", הוא מספר. "אנבידיה החליטה לשמור את כל העובדים בישראל, כי לא עניינה אותה רק הטכנולוגיה של מלאנוקס, בעיקר הקישוריות מרכזי הדאטה, שהגדילה את סל המוצרים של אנבידיה, אלא האנשים שלה. אני ליוויתי מהצד המשפטי את העסקה ואחריה הפכתי גם לסמנכ"ל משאבי האנוש. באותו זמן עבדו בחברה 'רק' כ-2,000 עובדים ותוך כמה שנים צמחנו פי 2.5, כשתקופת הגיוסים הגדולה התרחשה ברובה במקביל למלחמה".

השנים האלו היו דרמטיות לא רק לאנבידיה עצמה, אלא לעולם הטכנולוגי כולו. "אני זוכר את היום המכונן שבו הכריזו על ChatGPT של OpenAI, בדיוק לפני שלוש שנים", מספר רוזנברג. "כולנו בחברה הבנו שנפל דבר, שתחום ה-AI באמת פורץ כמו שקיווינו שיקרה. זה כמובן לא קרה ביום אחד. החברה בנתה את עצמה לקראת הרגע הזה. OpenAI עבדה עוד עם מלאנוקס בזמנו על הטכנולוגיה וידענו כמה המוצרים שלנו חשובים לעידן הבינה המלאכותית. זו הייתה עלייה הדרגתית עד להתפוצצות - וכשזה קרה זה קרה מהר ובקפיצות גדולות והיה חשוב לשמור על הזהות של הארגון".

"הדנ"א של אנבידיה הוא מצוינות. דוחפים להישגים בכל תחום - טכנולוגיה, תפעול, מכירות ועוד. הרעיון הוא לעבוד כחלק מקבוצה ועם אחריות ומטרה משותפת. זה אתוס שישראלים יכולים להתחבר אליו בקלות. בחברה גם מעודדים דו-שיח והבעת דעה, מצפים מאנשים חכמים לאתגר את המערכת. העובדים מבינים את החשיבות של ישראל בעשייה של אנבידיה ויש גאווה עצומה להיות חלק מההצלחה שלה. גם ג'נסן בעצמו מקפיד לציין את זה בהרבה הזדמנויות", הוא מוסיף.

לאחרונה אנבידיה זכתה בפעם השנייה ברציפות בתואר "החברה שהכי טוב לעבוד בה בישראל", בדירוג שמבוסס על סקר של "דן אנד ברדסטריט" בקרב עשרות אלפי עובדים בחברות ההייטק בישראל. הסקר בחן את שביעות הרצון ממגוון תחומים: אפשרויות הקידום וההתפתחות המקצועית, האיזון בין עבודה לחיים פרטיים, סביבת העבודה, תחושת הגיוון וההכלה, רמת התגמול ותנאי ההעסקה, איכות ההנהלה והקשר עם המנהלים הישירים, וכן את התרבות הארגונית הכוללת.

"שביעות רצון זה לא רק תנאים טובים", מסביר רוזנברג. "כסף זה כמובן חשוב וקריטי - משכורת, מניות, אופק פיננסי - אבל חברה מובילה צריכה לייצר לעובדים גם סיפוק ועניין וביטחון. מהמנכ"ל ועד המנהל הזוטר ביותר ברור לכולם שאנחנו צריכים לדאוג לכך שלעובדים שלנו יהיה טוב ושהם ירצו להמשיך לעבוד איתנו - ואנחנו משקיעים בזה המון".

"פשוט לא רציתי שהם יהיו לבד"

לדברי רוזנברג, הדאגה הזאת לעובד שלו הביאה אותו להצטרף לצעידה הראשונה למען החטופים בנובמבר 2023. "הגעתי לשם כאזרח וכמישהו שיש לו עובד חטוף. אמרתי למארגנים שאני רוצה לעזור ופתאום מישהו נתן לי מגאפון ואמר לי לנווט את השיירה - לשמור שיילכו בקצב אחיד ואיטי ובטור מסודר - אולי רק בגלל שיש לי קול חזק. זה היה אירוע עוצמתי מאוד, עם תהודה ציבורית, והחלטתי להמשיך לפעול. התייצבתי ל'משמרת שלי' עם המשפחה של אבינתן, הגעתי לכיכר כדי לפגוש את המשפחות האחרות והפכתי למעורב יותר ויותר בעשייה למען החטופים ובעיקר המשפחות שלהם".

רוזנברג נהפך לאחד ממובילי המאבק ולמנחה קבוע של העצרות במוצאי שבת. "זה לא היה עניין פוליטי מבחינתי", הוא מדגיש. "פשוט לא רציתי שהמשפחות יהיו לבד ורציתי כל כך להחזיר את אבינתן הביתה".

אור המשיך להיות עובד של החברה כל העת, גם אם שהה בסופו של דבר יותר זמן בשבי חמאס מאשר כעובד החברה לפני שנחטף. "הוא קיבל את המשכורת שלו ואת המניות. הוא עדיין עובד שלנו ואנחנו ממשיכים לעזור לו ולמשפחה בכל מה שהם צריכים", אומר רוזנברג. "זה תמיד היה המסר של החברה והוא תמיד הגיע מלמעלה מההנהלה הבכירה בחו"ל. ג'נסן נפגש עם המשפחה והמשיך להתכתב איתם באופן רציף. הוא דיבר על אבינתן באירועים פנימיים של החברה וגם בהופעות פומביות".

"ב-7 באוקטובר לא היה לי 'פלייבוק' שאומר מה צריך לעשות במקרה שנחטף עובד של החברה. לא ידענו איך להתמודד עם דבר כזה, אבל אני מקווה שעשיתי את הדברים הנכונים לאורך הדרך. אין לי גם מושג אם משהו מכל מה שעשיתי עזר איכשהו להחזיר את אבינתן הביתה, אבל ניסיתי לתת למשפחה שלו כמה שיותר כוח, כי הם היו במקום בודד וקשה מאוד".

"פתאום הוא היה בתלת-ממד"

ב-13 באוקטובר 2025 שוחרר אור משבי חמאס במסגרת עסקת החטופים השלישית עם ארגון הטרור. "המפגש איתו בבית החולים היה סוריאליסטי", נזכר רוזנברג. "פתאום הוא היה בתלת-ממד, בן אדם אמיתי. עד אז הוא היה רק תמונה ושם. אני ידעתי עליו כל כך הרבה דברים, כמעט הכל ובטח הרבה יותר ממה שכל עובד רוצה שהמנהל שלו יידע עליו, אבל בעצם אף פעם לא נפגשנו. הכרתי את המשפחה שלו הרבה יותר טוב ממנו וזה היה מוזר ונהדר".

"היום אנחנו מדברים, מתכתבים בוואטסאפ ונפגשים מדי פעם. זה מדהים ומרגש שהגענו לזה. הוא בקו הבריאות והוא מתחזק ומשתקם ואני שמח מאוד שזכיתי להכיר אותו ושזכיתי לראות את אבא שלו מחייך בפעם הראשונה אחרי השנתיים הארוכות והנוראיות האלו", הוא מוסיף. "לכולם היה כל כך קשה בתקופה הזאת - גם לי היה קשה לאזן בין החיים הרגילים, של העבודה והמשפחה, לבין העשייה למען האחר. אני יודע שאני לא מיוחד בזה, אבל היה לי חשוב שהילדים שלי ואנשים אחרים ייראו שאפשר וכדאי לעשות את זה. היה חשוב לי לתת דוגמה אישית כזאת - וכשרואים את השינוי המדהים שחל במשפחה מאז שהחטופים חזרו הביתה - זה באמת שווה הכל".