לנצֵח, ויהי מה

אין מילים שינחמו את משפחות חללי צה"ל שנפלו בקרב בעזה. כל העם משתתף בצערן. כל העם ניצב לצידן. כל העם כואב את כאבן. שמותיהם יצטרפו לרשימה הכל־כך ארוכה וכואבת של חללי מערכות ישראל: הרשימה שמבטאת יותר מכל את הדרך הקשה, הארוכה, של שיבת ישראל לארצו. של התקומה, ושל התקווה.

13 אחים לגבורה מלוחמי חטיבת גולני המפוארת נפלו אור ליום אתמול. עוד חמישה, מיחידות אחרות, מסרו את נפשם בהגנה על הבית, במלחמת אין־ברירה על ביתם של אזרחי ישראל. יהי זכרם ברוך.

הסיכסוך הישראלי־ערבי לא התחיל אתמול, ולא יסתיים מחר. והוא לא רק סיכסוך על שטחים, אלא על קיום. הם לא רוצים אותנו כאן. זה לא רק עניין לאומי; זה גם עניין דתי. ג'יהאד עתיק־יומין. "היהודים הם אויביהם ההיסטוריים של המוסלמים", קבעו האחים המוסלמים כבר ב־1948; ותורתם הונחלה לחמאס.

"צוק איתן" אינו רק מבצע. גם לא פעולת־גמול, או פשיטה. זוהי מלחמה: מלחמה שהוכרזה עלינו על ידי אירגון רצחני, מתועב, שכל הצדקת קיומו היא בשאיפה לחסל - אותנו. אין לו שום הצדקת קיום אחרת. משך השנים, ממשלות ישראל, רחמנים בני רחמנים, איפשרו העברת מלט וחומרי בניין לעזה. בשביל גני הילדים, הם אמרו. במלט הזה, המחבלים דיפנו את המנהרות ויצקו את בורות־השיגור. חשמל סיפקו להם, והוא מניע את המחרטות שבהן מייצרים את הרקטות המוטענות במשגרים, הנורות לעבר ערינו.

מאז החל חמאס במלחמתו הנוכחית נגדנו, ניסו הקברניטים - ראש הממשלה נתניהו, שר הביטחון יעלון והרמטכ"ל גנץ - להחזיר את השקט, ולמצות כל אפשרות להימנע ממלחמה כוללת. תחילה, בפעולה אווירית "כירורגית"; אחר־כך, בהסכמה להפסקות־האש; בהמשך, בכניסה למבצע קרקעי מוגבל, נגד מנהרות־המוות. המטרה הוגדרה לפגוע בחמאס ולהחלישו; משימה מוגבלת, שזכתה בלגיטימציה ממנהיגי־עולם. מדיניות שקולה ומפוכחת של ניהול משבר בין שדה הקרב, בין הטילים הנורים על ערי ישראל, לבין הדיבורים הדיפלומטיים. מדיניות של איזונים ובלמים. מלחמה, מסוג אחר.

אבל מלחמה היא מלחמה, עם חוקים משלה, היגיון משלה, דקדוק משלה. אתה יכול "לאותת" ליריבך - אם הוא מוכן, או מסוגל, להבין "איתותים". אתה יכול להרתיע את יריבך, אם יש לו מה לאבד, והוא רוצה לשמור על נכסיו. אתה יכול להכות את יריבך, אם המכות אכן מכאיבות לו.

ואתה יכול לנצח את יריבך, אם ניסית כל אופציה אחרת, ונוכחת כי אין תחליף לניצחון.

אל מול חמאס, אין תחליף לניצחון. מהסיבות שלו, הוא החליט ללכת על הכל. "לא ניכנע, לא ניסוג, לא למו"מ, לא לרגיעה, פנינו לג'יהאד", הכריז אתמול בשחצנות דובר חמאס. פעילות צה"ל עד כה הוכיחה כי חמאס הפך את רצועת עזה למאורת־טרור, מעל פני הקרקע ומתחת לקרקע. לא גני־ילדים ובתי־מלון ותעשיית היי־טק בנו שם, אלא מנגנון רצח. הרצח שלנו.

במזרח־התיכון החדש, הגועש, מפעפעים עתה על פני השטח כוחות־הרוע. וכולם נושאים מבטם לכאן: מהדאעש של עיראק, דרך אל־קאעידה והסלפים, חיזבאללה והשיעים והסונים הקיצונים. והאיראנים, כמובן, עם הצנטריפוגות והפצצות־שבדרך. ואת כולם, אנחנו חייבים להרתיע. כי כולם רוצים להגיע לכאן. והם כבר על הגדר.

לכן, המלחמה הזו חייבת להסתיים בניצחוננו. מדברים על אפשרות למסלול של הפסקת־אש, ובעקבותיה כוח בינלאומי שיבוא לפרז את הרצועה. אולי יש לזה סיכוי, ואולי לא. הנשיא אובאמה, כך דווח אמש, לוחץ להפסקת אש מיידית. אבל ישנו המסלול האחר: לנצח. ויהי מה. וזו מורשתם של חללי צה"ל לדורותיהם, ובכלל זה גיבורי הקרב על עזה.

עד כה, הקברניטים ניווטו את המערכה היטב, כשהמטרה שהוגדרה היא שחמאס ייצא ממנה מוחלש. אבל להערכתי, עם ישראל היה מעדיף שחמאס לא ייצא ממנה, בכלל.