בשבועות האחרונים מסתמנת תפנית דרמטית בקהילה האסטרופיזיקלית הבינלאומית. תצפיות מורכבות של טלסקופ החלל ג'יימס ווב (JWST) מספקות ראיות חותכות לקיומו של אחד העצמים המוזרים והתיאורטיים ביותר שנצפו אי פעם: "Black Hole Star" (כוכב חור שחור). המחקר, שפורסם בכתב העת היוקרתי Nature על ידי צוות חוקרים בינלאומי בהובלת ד"ר רוהאן ניידו מאוניברסיטת הוואי וד"ר ג'ורייט מאת'י מהמכון האוסטרי למדע שטכנולוגיה (ISTA), מעניק תוקף למנגנון קוסמי שעד כה נחשב לתיאורטי בלבד.
המחקר התמקד באות שנלכד ממעמקי החלל והזמן, מתקופת "השחר הקוסמי", כשאורך החיים של היקום עמד על 660 מיליון שנה בלבד (כ-5% מגילו הנוכחי). העצם שנחשף, המסומן בקטלוג כ-MoM-BH*-1, הוא הנקודה האדומה המרוחקת ביותר שנצפתה עד כה. התגלית מספקת הסבר ראשון מסוגו לאחת התעלומות המרכזיות בעידן ה-JWST: שפע של "כתמים אדומים קטנים" (Little Red Dots) המופיעים כמעט בכל תמונת עומק של הטלסקופ, אשר סירבו להתאים לכל קטגוריה אסטרונומית מוכרת.
למה MoM-BH*-1?
• MoM: ראשי תיבות של תוכנית התצפית "Mirage or Miracle" (ספירה או נס).
• BH: קיצור של Black Hole (חור שחור).
• *: מסמן Star (כוכב) בשפה האסטרונומית.
• 1: העצם הראשון מסוגו שאומת במסגרת המחקר.
מרוץ החימוש (התיאורטי): מה זה בעצם "כוכב חור שחור"?
במבט ממרחק של כ-13.1 מיליארד שנות אור, העצם שנלכד בעדשת הטלסקופ נראה כמו כוכב אדום ענקי. אולם, הדמיון הוויזואלי הזה מטעה לחלוטין. ניתוח קרינתי מעמיק חשף כי העצם פולט אנרגיה בעוצמה פנומנלית של כ-100 עד 260 מיליארד שמשות - קנה מידה ששום היתוך גרעיני של כוכב רגיל אינו מסוגל לייצר מבחינה פיזיקלית.
למעשה, רמות אנרגיה אלו קרובות הרבה יותר לאלו שמייצר חור שחור אקטיבי. הניגוד הקיצוני הזה הוביל את החוקרים להבנה כי מדובר בסוג חדש לחלוטין של מקור אסטרופיזיקלי:
"אנחנו רואים כאן סגנון חדש של עצם אסטרופיזיקלי - כוכב שהוא בעצם חור שחור", סיפר ד"ר רוהאן ניידו, מוביל המחקר. "מדובר בעצם המקבל את האנרגיה שלו מחור שחור פעיל בליבתו, אך עטוף במעטפת גז צפופה שמשווה לו מראה של כוכב מפלצתי".
המודל הפיזיקלי שנבנה בעקבות התצפיות מתאר מערכת מורכבת מחד וזוללת חומר מאידך.
הליבה המרכזית: חור שחור סופר-מסיבי במרכז, שמסתו המוערכת גדולה פי 100 אלף עד 10 מיליון ממסת השמש.
מעטפת הגז: החור השחור מוקף בענני מימן והליום דחוסים וסוערים לחלוטין, ללא אבק, המתרחבים לרדיוס של כ-10 עד 100 יחידות אסטרונומיות (בממוצע כ-40 יחידות אסטרונומיות - גודל המקביל למערכת השמש שלנו, מעבר למסלולו של כוכב הלכת נפטון).
האשליה האופטית: הקרינה האדירה שנפלטת מחומר הנופל אל החור השחור עוברת דרך מעטפת הגז הצפופה, נבלעת, מפוזרת ונפלטת מחדש לחלל. בתהליך זה, הקרינה מאבדת את האופי הטיפוסי של חור שחור ורוכשת תכונות של אור כוכבים.
"כל נקודה אדומה קטנה שראינו יכולה להתאים להגדרה של כוכב חור שחור המוטמע בגלקסיה מוקדמת", מסביר ד"ר ניידו. "אך מה שמיוחד ב-MoM-BH*-1 הוא שהכוכב הזה מעפיל כמעט לחלוטין על הגלקסיה המארחת שלו – כך שאנו רואים אור שמקורו הוא כמעט טהור מכוכב החור השחור".
מפצחים את התעלומה: הנתונים הטכניים ששינו את התמונה
הדרך לגילוי MoM-BH*-1 לא הייתה ישירה. הצוות הבינלאומי כלל לא כיוון למצוא כוכב חור שחור, אלא חיפש גלקסיות מוקדמות במסגרת סקר התצפיות "Mirage or Miracle". "סקר Mirage or Miracle תוכנן במיוחד כדי לאתר מקורות שנחשבו 'מסוכנים' - כאלה שיוכלו להתגלות כתגליות מדהימות או כמתחזים, כמו כוכבים קרים וקרובים שנראים כמו גלקסיות רחוקות", אמר פרופ' ג'ורייט מאת'י, שותף במחקר.
כשניתחו החוקרים את האור שהגיע מ-MoM-BH*-1, הם נתקלו בשורה של חריגות ספקטרליות שמנעו את סיווגו ככוכב רגיל או כגלקסיה סטנדרטית.
היעלמות האור ו"קפיצת באלמר": ניתוח המדידות בעזרת רכיב ה-NIRSpec של ג'יימס ווב חשף תופעה יוצאת דופן המכונה Balmer break - נפילה של פי 20 בעוצמת האור באורכי גל ספציפיים של מימן. מדובר בנתון שובר שיאים: במערכת כוכבים רגילה, הסף התיאורטי המרבי לקפיצה כזו עומד על שלוש בלבד.
היעדר מתכות: האור שנפלט לא הכיל כמעט שום סימן ליסודות כבדים ("מתכות" בלשון האסטרונומים) מלבד מימן והליום, מה שמעיד על סביבה בראשיתית ונקייה לחלוטין מאבק.
עקומת אור דינמית: החוקרים זיהו התבהרות של כ-30% בעוצמת האור בתוך פרק זמן קצר של 56 ימים בלבד. שינוי כה מהיר מעיד על מנגנון הזנה דחוס ואקטיבי של חור שחור, ולא על תהליכים גלקטיים איטיים.
הניתוח: איך החור השחור גדל כל כך מהר?
אחת החידות המציקות ביותר בקוסמולוגיה ב-50 השנים האחרונות היא קיומם של חורים שחורים סופר-מסיביים (בעלי מסה של מיליארדי שמשות) בעומק היקום המוקדם. לפי מודלים קלאסיים, קצב הגידול של חור שחור מוגבל על ידי קרינת הלחץ שהוא עצמו יוצר (גבול אדינגטון). אם מתחילים מחור שחור שנוצר מקריסת כוכב רגיל, פשוט אין מספיק זמן ב-700 המיליון השנים הראשונות כדי להגיע לממדי ענק.
כאן נכנס לתמונה המודל של "כוכב חור שחור". מעטפת הגז הצפופה והסוערת פועלת כמחסום ושואב בו-זמנית. היא לוכדת את הקרינה הבוקעת מהמרכז ומשככת אותה, וכך מאפשרת לחור השחור להמשיך ולספוג חומר בקצב יוצא דופן המכונה סופר-אדינגטון.
תצפית נוספת חשפה כי MoM-BH*-1 נמצא בסמוך לגלקסיה בהירה יותר, והדמיות מחשב מצביעות על כך שהשניים צפויים להתמזג בתוך כ-100 מיליון שנה. שילוב האור של שניהם יחד מייצר בדיוק את הספקטרום של ה"כתמים האדומים הקטנים" המוכרים.
"אנחנו רואים כאן חור שחור עירום שמתפתח למשהו ענקי, ואין שום סימן לגלקסיה בעלת כוכבים רגילים שמקיפה אותו", אמר פרופ' כריסטיאן וולף, מהאוניברסיטה הלאומית של אוסטרליה. לדבריו, "זה מראה שחורים שחורים סופר-מסיביים יכולים להתפתח גם באופן עצמאי לחלוטין".
מה הצעד הבא?
הממצאים לגבי MoM-BH*-1 אינם עומדים לבדם. במקביל לפרסום המחקר ב-Nature, דיווחו חוקרים על זיהוי עצם דומה בשם "The Cliff" מתקופת "צהריים קוסמיים" - כשניים עד שלושה מיליארד שנים לאחר המפץ הגדול. בנוסף, סקירות עדכניות כבר מסמנות יותר מ-200 מועמדים נוספים המציגים תכונות של "כוכבי חורים שחורים".
בקהילה המדעית מבהירים כי מדובר במודל פיזיקלי חזק אך כזה שעדיין יעמוד למבחנים נוספים. ניתוחי רנטגן, תצפיות רדיו ומדידות נוספות באמצעות טלסקופ ג'יימס ווב וטלסקופים על-קרקעיים כמו ה-VLT בצ'ילה ינסו לאמת את צפיפות הגז ולהמשיך ולבחון אם קיימות תאוריות חלופיות (כמו כוכבי-על מסיביים ללא חור שחור במרכזם).
התגלית מסמנת שינוי פרדיגמה עמוק. החורים השחורים הסופר-מסיביים אינם עוד רק תוצר לוואי שנוצר באיטיות בתוך גלקסיות, אלא ייתכן שהיו המנוע המרכזי שעיצב את היקום כולו עוד בימיו הראשונים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
![[object Object]](/wp-content/uploads/2021/01/27/08/מורידים.-נכנסים.-מתאהבים.-דף-כתבה-מובייל.png)