בשעה 20:07 שעון מזרח ארה"ב (03:07 לפנות בוקר, שעון ישראל) הלילה (בין שישי לשבת), הסתיימה אחת המשימות ההיסטוריות ביותר בתולדות חקר החלל המודרני. קפסולת ה"אוריון" של נאס"א, ובה ארבעת האסטרונאוטים שעשו היסטוריה, נחתה במימי האוקיינוס השקט מול חופי סן דייגו, ובכך תחתום מסע בן עשרה ימים סביב הירח.
מדובר היה ברגע השיא של תוכנית ארטמיס עד כה - הפעם הראשונה שבני אדם הגיעו למרחק כה רב מכדור הארץ מאז סיום תוכנית אפולו בשנת 1972. הצוות, הכולל את המפקד ריד וייסמן, הטייס ויקטור גלובר (האדם השחור הראשון שעזב את מסלול כדור הארץ), המומחית של המשימה כריסטינה קוק (האישה הראשונה שהקיפה את הירח) והאסטרונאוט הקנדי ג'רמי האנסן, החל בהכנות האחרונות לקראת ה-Splashdown, בה ינחתו לתוך האוקיינוס השקט.
מבחן האש: החזרה לאטמוספירה
החלק המאתגר ביותר במסע התחיל בדקות שלפני הנחיתה. ה"אוריון" הגיעה למהירות של 34,965 רגל לשנייה, כלומר כ-10.66 קילומטרים לשנייה או כ-38,366 קילומטרים לשעה, ואנשי הצוות חוו עומס של כמעט פי ארבעה מכוח הכבידה של כדור הארץ. הכניסה עצמה התחילה בערך בגובה 400 אלף רגל, כלומר כ-122 קילומטרים מעל פני הארץ.
כאשר קפסולת האוריון הגיעה לגובה של כ-25 אלף רגל, נפרס המצנח הראשון מתוך סדרה של מצנחים. הפיזיקה האכזרית של הכניסה מחדש לאטמוספירה כבר הפחיתה חלק ניכר ממהירות האוריון, והורידה אותה מיותר מפי 30 ממהירות הקול לקצת יותר מ-300 מייל לשעה. המצנחים הראשונים הללו משכו והסירו את כיסוי התא הקדמי של האוריון, המשמש להגנה על שאר המצנחים.
שון קווין, מנהל מערכות הקרקע לחקר החלל של נאס"א, מסר עם כניסת ה"אוריון" לאטמוספירה כי נאס"א חייבת לוודא שיש לה נעילת GPS על כלי הטיס. "זה מאפשר לנו לדעת בצורה מדויקת יותר היכן יהיה מיקום הנחיתה (splashdown) בפועל", אמר. "ואז, ברגע שנדע זאת, נוכל לנוע למה שאנחנו מכנים 'נקודת ציון בראבו' (waypoint Bravo), שנמצאת בערך במרחק של 2 עד 3.5 מיילים מאתר הנחיתה. בצורה הזו, כש'אינטגריטי' תנחת בפועל במים, לא ייקח לנו זמן רב להגיע אל כלי הטיס עצמו".
בתוך שניות הפך האוויר סביב החללית לפלזמה לוהטת, ותיווצר עלטה תקשורתית של כשש דקות, שבמהלכה מרכז הבקרה לא יוכל לשוחח עם האסטרונאוטים.
משם עבר הכול לתפקוד מדויק של מערכות הבלימה. סדרת מצנחים נפתחה בהדרגה ולהאט את אוריון למהירות של כ-32 קילומטרים לשעה בלבד לפני הפגיעה במים.
הפעם, נאס"א נוקטת בשיטה המכונה "כניסה מקפצת" (Lofted Reentry): החללית תחדור לאטמוספירה, "תקפוץ" חזרה למעלה כמו אבן המדלגת על פני מים כדי להפחית את עוצמת החום והעומס, ורק אז תבצע את הצלילה הסופית.
מהנדסי נאס"א עקבו בדריכות אחר ביצועי מגן החום, לאחר שבמשימת ארטמיס 1 (הלא מאוישת) התגלו בו סדקים קטנים. "יש לנו ביטחון גבוה במערכת", מסרו בסוכנות החלל האמריקנית. "הצוות מוכן לשים את חייו בידי הטכנולוגיה הזו".
דובר נאס"א, רוב נאביאס, הבהיר כי לצוות נאמר להתעלם מנתוני חיישנים שמפעילים אזעקות. "ריד וייזמן על סיפון ה'אינטגריטי' (Integrity), מציין בעצם שיש להתעלם מנתוני החיישנים", הוא אמר. נאביאס הבהיר כי הנתונים השגויים ממערכות האוריון אינם מעידים על תקלה בחללית. "כל מערכות ה'אינטגריטי' במצב מצוין," אמר.
בחדר הבקרה שררה דממה מוחלטת בעוד הגורמים הרשמיים נערכו לרגעים המותחים. מפקד המשימה אמר לחדר הבקרה: "מראה נהדר של הירח מחלון 2. הוא נראה קצת קטן יותר מאתמול". חדר הבקרה ענה בבדיחות: "כנראה שנצטרך לחזור לשם".
נשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, בירך את ארבעת האסטרונאוטים שחזרו לכדור הארץ. בפוסט שפירסם ברשת החברתית שבבעלותו, כתב: "ברכות לצוות הגדול, והמאוד מוכשר של ארטמיס 2. כל המסע היה מרהיב, הנחיתה הייתה מושלמת, וכנשיא ארצות הברית לא יכולתי להיות גאה יותר! אני מצפה לראות את כולכם בקרוב בבית הלבן", וחתם את דבריו בהצבת היעדים הבאים: "נעשה זאת שוב, ואז השלב הבא - מאדים!"
רגעים של התרגשות בחלל
במהלך המסע, סיפקו האסטרונאוטים הצצות נדירות ומרגשות לחיים בחלל העמוק. הם שחזרו את צילום ה"זריחת ארץ" (Earthrise) המפורסם של אפולו 8, תיארו את השחור המוחלט של החלל אל מול כדור הארץ הכחול והבוהק, ואפילו התמודדו עם תקלות קטנות כמו ריח מוזר בשירותי החללית, שטופל במהירות.
עם הנחיתה, באזור סן דייגו ימתינו להם צוותי חילוץ של הצי האמריקני על סיפון נושאת המטוסים "ג'ון פ. מורתה". (USS John P. Murtha), ולפי נאס"א גם מסוקי MH-60 Seahawk וצוותי חילוץ מן הים והאוויר תרגלו את קבלת הצוות.
מבט קדימה
הצלחת ארטמיס 2 סוללת את הדרך למשימה הבאה, ארטמיס 3, המתוכננת לסוף העשור, שבה בני אדם צפויים לדרוך על פני השטח של הקוטב הדרומי של הירח.
תוכנית "ארטמיס" (על שם אחותו התאומה של אפולו במיתולוגיה היוונית) היא המיזם השאפתני ביותר של נאס"א במאה ה-21. מטרתה היא לא רק להחזיר בני אדם לירח, אלא להקים בו נוכחות קבועה שתשמש קרש קפיצה למשימות מאוישות למאדים.
ארטמיס 1 שוגר בנובמבר 2022. זו הייתה משימה לא מאוישת שנועדה לבחון את משגר ה-SLS (החזק ביותר שנבנה אי פעם) ואת חללית האוריון בתנאי קיצון. המשימה הוכתרה כהצלחה כבירה לאחר שהחללית הקיפה את הירח וחזרה בשלום, למרות שחיקה מסוימת שהתגלתה במגן החום.
ארטמיס 2, המשימה הנוכחית, היא הצעד המאויש הראשון. היא נועדה לוודא שכל מערכות קיום החיים, הניווט והתקשורת מתפקדות כשורה כאשר בני אדם נמצאים בתוך הקפסולה. המסלול של ארטמיס 2 לא כלל נחיתה, אלא "טיסה חופשית" (Free-return trajectory) - שימוש בכוח הכבידה של הירח כדי "להקפיץ" את החללית חזרה לכדור הארץ.
ההבדל המרכזי בין תוכנית "אפולו" ל"ארטמיס" הוא השותפות הבינלאומית והמסחרית. בעוד אפולו הייתה מרוץ של מעצמה אחת, ארטמיס נשענת על שיתוף פעולה עם סוכנויות החלל של אירופה (ESA), קנדה (CSA) ויפן (JAXA), לצד חברות פרטיות כמו SpaceX של אילון מאסק. הסוף של הלילה הוא רק ההתחלה של עידן חדש.
הדרך חזרה לירח
תוכנית ארטמיס (Artemis) של נאס"א אינה רק נוסטלגיה לימי הזוהר של תוכנית אפולו, אלא תשתית לעידן חדש של נוכחות אנושית בחלל העמוק. בעוד שבשנות ה-60 וה-70 המטרה הייתה "לתקוע דגל" ולהוכיח עליונות טכנולוגית ופוליטית, ארטמיס הוקמה במטרה להקים בסיס קבע על הירח (Lunar Gateway) שישמש קרש קפיצה למשימות מאוישות למאדים.
לאורך המשימה הנוכחית, עקבנו אחר האתגרים היומיומיים והטכניים של הצוות: החל מבדיקת מערכות קיום החיים והניווט בתנאי אמת, ועד להתמודדות עם תקלות קטנות כמו ריח במערכת השירותים או בעיות תקשורת רגעיות.
מבחינה מדעית, העיניים נשואות לקוטב הדרומי של הירח. החוקרים מקווים שארטמיס תעזור לפתור חידות עתיקות: מקור המים הקפואים במכתשים המוצלים תמידית, המבנה המגנטי הפנימי של הירח, והשאלה האם ניתן להפיק חמצן ודלק מהקרקע הירחית (In-Situ Resource Utilization).
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו