לחוקרים יש כעת הסבר אפשרי לתופעה שרבים כלל אינם מודעים לה: בני אדם נוטים באופן טבעי לסטות שמאלה בזמן הליכה. לפי מחקר חדש של אוניברסיטת נווארה בספרד, שפורסם בכתב העת המדעי Nature Communications, ההטיה הקטנה אך העקבית הזו מופיעה בגילאים מגוונים, בסביבות שונות ובמדינות בעלות הרגלי תנועה שונים, ואף משפיעה על האופן שבו קהל גדול של אנשים מתארגן בתנועה.
המחקר החל בעקבות תצפיות מקריות בתקופת מגפת הקורונה. בניסויים שנועדו לבדוק כמה אנשים יכולים לשהות יחד באותו מרחב תוך שמירה על מרחק, הבחינו החוקרים כי המשתתפים נעו באופן כמעט אחיד נגד כיוון השעון. התופעה הפתיעה אותם והובילה לסדרת ניסויים נוספת, שבה אנשים וקהילות קטנות התבקשו ללכת בחדרים סגורים. גם שם הופיעה אותה נטייה לתנועה נגד כיוון השעון.
כדי לבדוק אם מדובר בהרגל תרבותי או בתוצאה של כללי תנועה מקומיים, שיתפו החוקרים פעולה עם עמיתים ביפן וביצעו ניסויים שנמשכו שנים בשתי המדינות (מדינות, אגב, שבהן הולכי רגל נוהגים לחלוף זה על פני זה בצדדים שונים).
למרות ההבדלים התרבותיים, ההטיה שמאלה הופיעה בשתי האוכלוסיות. לפי החוקרים, הדבר מעיד כי הנטייה קיימת כבר ברמת הפרט, עוד לפני שהסביבה או האינטראקציה עם אנשים אחרים משפיעות על כיוון התנועה.
החוקרים בחנו משתתפים בגילאים שונים ובמצבים מגוונים: מבוגרים בחללים מבוקרים, תלמידי בית ספר בחצר פתוחה, ילדי גן ומתנדבים שהלכו במסלולים עצמאיים. הנטייה שמאלה הופיעה גם במרחבים פתוחים ללא קירות או מכשולים, ואף בקרב ילדים צעירים מאוד שטרם הפנימו נורמות תנועה חברתיות.
החוקרים בדקו גם האם קיימת זיקה בין התופעה לבין דומיננטיות צדדית, איזו רגל דומיננטית או איזו עין דומיננטית יותר. הם לא מצאו ראיות לכך שאחד מהגורמים הללו מסביר את הדפוס שנצפה. גם בין גברים לנשים לא נמצא הבדל משמעותי, אם כי ההשפעה הייתה חזקה יותר בקרב ילדים.
החוקרים מציינים שכאשר אנשים רבים חולקים את אותו מרחב, ההטיה האישית הקטנה שמאלה מצטברת ויוצרת תנועה קבוצתית ברורה נגד כיוון השעון.
לדברי החוקרים, הממצאים מערערים על ההנחה המקובלת שלפיה ארגון תנועת קהל נובע אך ורק מהימנעות מהתנגשויות, אינטראקציות חברתיות, כללים תרבותיים או מגבלות פיזיות של הסביבה. לטענתם, לפחות חלק מהדפוסים הקולקטיביים הללו נובעים מנטיות פנימיות של כל אדם עוד לפני שהוא מגיב לאחרים או למכשולים.
הצוות אף הצליח לשחזר מתמטית דפוסי תנועה של קהל גדול באמצעות נתונים שנאספו מאנשים שהלכו לבדם, דבר המחזק את ההשערה שחלק מדינמיקת ההמונים ניתנת לחיזוי על בסיס התנהגות אישית.
הסיבה המדויקת לתופעה עדיין אינה ברורה. אחת ההשערות המרכזיות מתמקדת בביומכניקה, כלומר באופן שבו גוף האדם בנוי ופועל. הגוף האנושי אינו סימטרי לחלוטין, וייתכן שהדרך שבה המוח מעבד מידע ומתאם בין השרירים יוצרת העדפה כיוונית קלה.
לדברי החוקרים, לממצאים עשויות להיות השלכות מעשיות חשובות בתכנון מרחבים ציבוריים בטוחים ויעילים יותר. הבנה של הטיה כיוונית טבעית עשויה לשפר מודלים המשמשים לתכנון תנועת נוסעים בשדות תעופה, תחנות רכבת, אצטדיונים, מרכזי קניות ומקומות הומי אדם אחרים. בנוסף, הממצאים עשויים לסייע בתכנון מסלולי פינוי בשעת חירום ובעיצוב חללים, שבהם ניתן לנצל את דפוסי התנועה הטבעיים כדי להפחית עומסים.
החוקרים מזכירים כי העדפה לתנועה נגד כיוון השעון נצפתה בעבר גם בספורט. לדבריהם, בשנת 1913 שונה כיוון הריצה במסלולים האולימפיים משום שהכיוון הקודם נתפס כלא טבעי עבור רוב המתחרים. עם זאת, החוקרים מדגישים שלא כל אדם נוטה שמאלה. לדבריהם, מדובר ברוב גדול אך לא מוחלט, וככל שמספר האנשים גדל, הרוב הזה הוא שקובע את כיוון התנועה של הקבוצה כולה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו