מחקר חדש מבוסס ליבות משקעים מאגם לגונה איצן בגואטמלה מציע פרשנות שונה לקריסת ציוויליזציית המאיה: לא רק בצורת, אלא שילוב של זעזועים חברתיים, פוליטיים וכלכליים שהועברו בין ערים דרך רשתות קשר הדוקות. לפי הממצאים, העיר איצן לא חוותה בצורת בתקופת הדעיכה הרחבה בין השנים 750 ל-900 לספירה, אך למרות זאת אוכלוסייתה קרסה, הפעילות החקלאית נפסקה והיא ננטשה לפני כ-1,000 שנה.
החוקרים מצביעים על כך שהמשבר לא היה מקומי בלבד, אלא התפשט דרך מסחר, בריתות והגירה. כלומר, גם אזורים עם תנאי מים יציבים נפגעו כאשר מרכזים אחרים במערכת קרסו. החוקרים מתארים זאת כמעין "גלובליזציה" קדומה, שבה התלות ההדדית בין ערים אפשרה צמיחה ושגשוג, אך גם הפכה את המערכת לפגיעה. כאשר חלקים ממנה קרסו, ההשפעה התפשטה במהירות והובילה לקריסה רחבה יותר.
הניתוח נשען על שחזור סביבתי והיסטורי שנפרש על פני כ-3,300 שנה. החוקרים השתמשו בליבות משקעים מקרקעית האגם, הכוללות סמנים גאוכימיים שמאפשרים לעקוב אחר פעילות אנושית ושינויים סביבתיים. פחמימנים ארומטיים רב-טבעתיים שימשו כעדות לעוצמת שריפות, שעוות עלים סיפקו מידע על צמחייה והידרולוגיה, וסטנולים צואתיים, תרכובות כימיות שמקורן בפסולת אנושית, שימשו אינדיקציה לנוכחות אוכלוסייה.
הממצאים מראים כי ההתיישבות הקבועה באזור החלה לפני כ-3,200 שנה, עם עדויות לשימוש בשיטת כרות ושרוף ולגידול מהיר באוכלוסייה. "הנתונים חשפו שההתיישבויות הקבועות הראשונות הופיעו לפני 3,200 שנה. היו שריפות כרות ושרוף ועלייה באוכלוסייה", אמר פרופסור בנג'מין גווינת', לפי דיווח של אתר סיינס דיילי.
לדבריו, "צפיפות האוכלוסייה עלתה משמעותית, אך השימוש באש ירד בחדות. זה כנראה אומר שרוב הקרקע כבר פונתה, מה שהוביל לשינוי באסטרטגיה החקלאית. האש כבר לא הייתה מרכיב חשוב; השינוי הזה משקף עיור הדרגתי ומצביע על כך שהמאיה שינו את שיטות העיבוד כדי להאכיל אוכלוסייה גדלה".
"איצן ממוקמת ליד הקורדיירה, שם זרמי אוויר מהאיים הקריביים מייצרים משקעים אורוגרפיים (גשמי הרים) קבועים. בעוד שאזורי מאיה אחרים סבלו מבצורות הרסניות, נראה שבאיצן האקלים נותר יציב", הסביר פרופ' גווינת'. "למרות שלא היו תנאי בצורת מקומיים, אוכלוסיית איצן ירדה בחדות במהלך תקופת המאיה הטרמינלית. סמני האוכלוסייה מראים נפילה דרמטית, סימני החקלאות נעלמים והאתר ננטש".
במהלך התקופה הקלאסית של המאיה, צפיפות האוכלוסייה באיצן גדלה משמעותית. בתחילה החקלאות התבססה על שריפה לפינוי שטחים, אך עם הזמן השימוש באש פחת, תהליך שהחוקרים מפרשים כהתבססות על חקלאות קבועה יותר ושינוי בשיטות העיבוד.
הנקודה המרכזית במחקר היא הפער בין איצן לשאר אזורי המאיה. בעוד שבאזורים רבים דווח על ירידה במשקעים בתקופת הקריסה, ניתוח איזוטופי של משקעי האגם באיצן מצביע על כך שהגשמים המקומיים נותרו יציבים. הממצא מערער את ההנחה שלפיה בצורת הייתה הגורם המרכזי והיחיד לקריסת המאיה.
במקום זאת, החוקרים מציעים מודל של מערכת אזורית מקושרת, שבה זעזועים סביבתיים מקומיים הפכו למשבר רחב. באזורים שכן סבלו מבצורת, מחסור במים וכשלי יבול הובילו להחרפת התחרות על משאבים ולעלייה בעימותים. כתוצאה, שושלות קרסו, נתיבי סחר נותקו וגלי הגירה התפשטו. ערים שהיו תלויות ברשתות מסחר ודיפלומטיה נפגעו גם אם תנאי הסביבה שלהן נותרו יציבים.
החוקרים מתארים זאת כמעין "גלובליזציה" קדומה, שבה התלות ההדדית בין ערים אפשרה צמיחה ושגשוג, אך גם הפכה את המערכת לפגיעה. כאשר חלקים ממנה קרסו, ההשפעה התפשטה במהירות והובילה לקריסה רחבה יותר.הנתונים המשולבים, הכוללים עדויות אקלימיות לצד סימנים לפעילות אנושית, מצביעים על כך שחוסן חברתי עלול להישחק כאשר מערכות תלויות זו בזו מתערערות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו