תאי זרע של עכברים פעילים גופנית העבירו מטען לביציות, שהפעיל גן הקשור לפעילות גופנית גם אצל הצאצאים - כך לפי מחקר חדש שפורסם בכתב העת Cell Metabolism.
חוקרים בסין בדקו את תאי הזרע של האבות הפעילים וגילו שבתוכם יש חלקיקי RNA קטנים (microRNA) שעוברים לביצית בזמן ההפריה. ה-microRNA האלה מפעילים גן בשם PGC1α – הגן החשוב ביותר שאנו מכירים שקשור באימון סיבולת. פעילות הגן הזה קשורה לייצור של מיטוכונדריות נוספות על ידי השרירים בעקבות אימוני סיבולת. הצאצאים של האבות הפעילים יכלו לרוץ 50 אחוז יותר מהילדים של האבות שלא התאמנו - בלי שהם עצמם עשו אפילו דקה של אימון.
בעוד העברה של גנים הקשורים לגובה או סוגי סיבי השריר שיש לנו מוכרת, השפעה של אימונים בפועל על הצאצאים מוכרת פחות.
הממצאים החדשים מהדהדים את התיאוריות האבולוציוניות של הביולוג הצרפתי ז’אן-בטיסט לאמארק (1744–1826), כך כתב חוקר הכושר וים דירייב, מאוניברסיטת גנט. לפי התיאוריה הלאמארקיאנית תכונות יכולות להשתנות במהלך החיים ולהעביר את השינוי לצאצאים.
לפי דירייב, בעשור האחרון התפרסמו עוד ועוד מחקרים שמראים שחלק מהכושר הנרכש וההשפעות הבריאותיות של פעילות גופנית עוברים לדור הבא - לפחות במידה מסוימת. רוב המחקרים נעשו בעכברים, בין השאר בגלל משכם של דורות - דור חדש כל כמה חודשים, במקום עשורים אצל בני אדם.
"כשנותנים לנקבת עכבר הרבה פעילות גופנית לפני ואחרי ההיריון - למשל, גלגל ריצה שבו היא מסתובבת קילומטרים כל לילה - הצאצאים שלה בריאים יותר, גם אם הם עצמם לא פעילים", ציין דירייב. "הם יכולים לרוץ טוב יותר (בלי להתאמן!), ויש להם סיכון נמוך יותר לסוכרת - תועלת מוכרת של פעילות גופנית. אפשר להניח שזה קורה בגלל סביבה רחמית בריאה יותר, וזה כנראה נכון.
לפי דירייב, גם אצל הנכדים של העכברה הפעילה רואים יתרונות - למרות שהם לא גדלו ברחמה. על המטען הגנטי של העכברה "מודבקות" מעין תוויות שמשפיעות על ההפעלה של חלקי דנ"א שונים. "הדנ"א עצמו לא השתנה אצל הסבתא הפעילה, אבל התוויות כן. והתוויות האלה עוברות לדורות הבאים", ציין דירייב.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו