האם "הורמון האהבה" הוא בעצם הורמון החברות?

אוקסיטוצין נודע בכינויו "הורמון האהבה" בזכות תפקידו המרכזי ביצירת קשרים רומנטיים והקשר בין הורים לילדים. ההורמון משתחרר במוח במצבים אינטימיים כמו קיום יחסי מין, לידה והנקה, ומעורר תחושות של התקשרות, אמון וקרבה. אבל מחקר חדש מגלה שתפקידו החברתי רחב הרבה יותר - הוא חיוני גם ליצירה ושימור של חברויות.

החוקרים מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי בחרו לחקור את התופעה באמצעות נברני ערבה (prairie voles) - מכרסמים קטנים שנמצאים ברחבי צפון אמריקה. הקשרים שיוצרים הנברנים "דומים לחברויות אנושיות במובן שהם סלקטיביים וארוכי טווח. נברנים יוצרים קשרים חזקים ויציבים עם פרטים ספציפיים", מסבירה מרקיטה לנדרי, כימאית מאוניברסיטת ברקלי,בראיון לאתר Popular Science. "יחסים אלה יכולים להימשך לתקופות ארוכות, גם כשיש אפשרויות חברתיות אחרות זמינות, מה שהופך אותם למודל מצוין לחקר הביולוגיה של חברות".

במחקר שפורסם בכתב העת Current Biology, הצוות חקר את ההתנהגות של נברני ערבה שעברו הנדסה גנטית כך שיחסרו להם קולטנים לאוקסיטוצין. לנדרי מסבירה שקולטן אוקסיטוצין הוא כמו "מנעול" שעבורו האוקסיטוצין הוא ה"מפתח" - ההורמון צריך לפתוח את המנעול כדי להשפיע על פעילות המוח.

כשחסר האוקסיטוצין - החברות בסכנה

נברנים רגילים יוצרים חברויות תוך יום או יומיים, ולאחר מכן מעדיפים את החברים המוכרים שלהם על פני נברנים זרים - כך מספרת אנליס בירי, המחברת הבכירה של המחקר ונוירוביולוגית באוניברסיטת ברקלי, ל-Popular Science. אולם לנברני הערבה ללא קולטני האוקסיטוצין לקח זמן רב יותר ליצור חברויות. הם גם היו פחות תוקפניים כלפי זרים ונמנעו פחות מנברנים שלא הכירו.

בניסוי מרתק, הצוות הציב את הנברנים בחלל שבו היו צריכים ללחוץ על מנופים כדי להגיע לנברן אחר - חבר, בן זוג או זר. לפי בירי, נקבות נברנים רגילות בדרך כלל לוחצות על המנופים יותר פעמים כדי להגיע לפרטנר שלהן (חברה נקבה או בן זוג זכר) מאשר כדי להגיע לזר. אולם הנקבות חסרות הקולטנים לאוקסיטוצין אמנם לחצו יותר כדי להגיע לבן זוג זכר, אך לא הראו העדפה דומה כשמדובר בחברה נקבה.

יתרה מכך, כאשר החוקרים אתגרו את החברויות על ידי הכנסת זוגות הנברנים למצב קבוצתי, בעלי החיים המהונדסים גנטית החלו מיד להתערבב עם אחרים. לעומת זאת, נברנים רגילים נשארו קרובים לחבריהם לתקופת זמן לפני שהתחברו עם זרים.

המחקר מראה שאוקסיטוצין ממלא תפקיד קריטי בסלקטיביות של חברויות - ביכולת לבחור חברים ספציפיים ולהעדיף אותם באופן עקבי על פני אחרים. "זה מרחיב את ההבנה של אוקסיטוצין מלהיות רק 'הורמון האהבה' להורמון 'יחסים חברתיים' כללי יותר שתומך בקשרים רומנטיים וגם בקשרים אפלטוניים", היא אומרת.

נראה שהנברנים חסרי הקולטנים לא חוו את אותה תחושת תגמול מיצירת קשר עם חברים שנברנים רגילים חווים, ולכן לא פיתחו העדפה ברורה לחברים מוכרים על פני זרים. "מצאנו שאוקסיטוצין חיוני לבניית ושמירת קשרים אלה, ושהוא גם מעצב את האופן שבו נברנים מתקשרים עם זרים", מסבירה לנדרי.

החוקרים מציעים שהבנת הביולוגיה של חברות יכולה בסופו של דבר לספק תובנות חשובות לגבי מצבים המקשים על יצירת או שימור קשרים חברתיים, כמו סכיזופרניה ואוטיזם.