למה אנחנו זוכרים את רגעי החופה בחתונה כזיכרון נפרד מהדג בבופה? איך המוח שלנו יודע להפריד בין ישיבה משמימה בעבודה להפסקה שבאה אחריה? מחקר חדש שפורסם בכתב העת Neuron חושף מנגנון מפתיע שאחראי על ארגון הזיכרונות שלנו.
צוות חוקרים מאוניברסיטאות UCLA וקולומביה גילה שאזור זעיר בגזע המוח משמש כמעין "עורך ראשי" של הזיכרונות שלנו. האזור, הנקרא locus coeruleus (לוקוס קורוליאוס), מחליט מתי להפסיק "הקלטה" של זיכרון אחד ולהתחיל באחר.
במחקר השתתפו 32 אנשים שנסרקו במכשיר MRI. הם צפו בתמונות של חפצים שונים בזמן שהחוקרים השמיעו להם צלילים. כשצלילים הושמעו באותה אוזן ובאותו גובה - זה יצר תחושה של רצף אחד. אבל כשהצליל עבר לאוזן השנייה ושינה גובה - זה סימן "גבול", נקודת מעבר בין אירוע אחד לשני.
אחרי הניסוי, החוקרים בדקו עד כמה המשתתפים זוכרים את סדר התמונות שראו. הממצא המעניין: כשתמונות הוצגו בזמן אותו "אירוע" (הצליל הרציף באותה אוזן), אנשים זכרו טוב יותר את הסדר. אבל כשהתמונות הופרדו על ידי "גבול" - כלומר, תמונה אחת הוצגה לפני מעבר הצליל לאוזן השנייה ותמונה אחרת אחריו - אנשים התקשו הרבה יותר לזכור מה היה הסדר ביניהן.
זה מראה שהמוח "ארז" את התמונות בזיכרונות נפרדים - כמו לשים דברים בקופסאות שונות במקום באותה קופסה. וכשצריך להשוות בין דברים מקופסאות שונות, זה קשה יותר.
"השאלה המרכזית שלנו הייתה: כאשר חוויה מתפתחת, איך המוח 'יודע' מתי זיכרון משמעותי אחד הסתיים והבא צריך להתחיל?" מסביר פרופ' דייוויד קלוט, שהוביל את המחקר. "מה שמצאנו הוא שהלוקוס קורוליאוס הכי פעיל בגבולות של אירועים, כשזיכרונות הופכים מופרדים".
המחיר הכבד של חיים בלחץ
אבל הסיפור לא נגמר כאן. החוקרים גילו שאצל אנשים החיים בלחץ כרוני, המנגנון העדין הזה משתבש. באמצעות טכניקת הדמיה מיוחדת שמודדת הצטברות של נוירומלנין - פיגמנט שמצטבר בתאי העצב של הלוקוס קורוליאוס כשהם פעילים לאורך זמן - הם זיהו סימנים לפעילות יתר ממושכת של האזור.
אצל אותם אנשים עם סימני לחץ כרוני, משהו מעניין קרה: כשהצליל עבר מאוזן לאוזן (רגע ה"גבול"), האישונים שלהם כמעט לא הגיבו, והפעילות באזור המוחי הזה הייתה חלשה. כלומר, המוח שלהם לא זיהה היטב את נקודות המעבר בין אירועים.
"הלוקוס קורוליאוס הוא כמו מערכת האזעקה הפנימית של המוח", מסביר קלוט. "אבל תחת לחץ כרוני, המערכת הזו הופכת לפעילה יתר על המידה. התוצאה היא כמו לחיות עם אזעקת אש שלעולם לא מפסיקה לצלצל, מה שמקשה להבחין כאשר שריפה אמיתית פורצת".
הגילוי הזה פותח פתח להבנה טובה יותר של מצבים כמו פוסט-טראומה ואלצהיימר, שבהם אנשים מתקשים ליצור ולשמור זיכרונות מאורגנים. באלצהיימר, למשל, נמצא שהאזור הזה פעיל יתר על המידה באופן חריג.
פרופ' לילה דוואצ'י, שותפה למחקר, מוסיפה נדבך חשוב: "חלק מהתפקיד של ההיפוקמפוס (אזור במוח האחראי על יצירת זיכרונות) הוא למפות את המבנה של החוויות שלנו, כך שיש לו אינדקס של ההתחלה, האמצע והסוף של אירועים. מצאנו שהלוקוס קורוליאוס עשוי לספק את אות ה'התחלה' הקריטי להיפוקמפוס, כאילו אומר, 'היי, אנחנו באירוע חדש עכשיו'".
המחקר מצביע על כיוונים אפשריים לטיפול במצבים שבהם הלוקוס קורוליאוס נמצא בעוררות יתר - החל מתרופות ועד טכניקות נשימה איטית או אפילו כדורי לחץ. אבל החוקרים מזהירים שנדרש עוד מחקר רב כדי לפתח פתרונות יעילים לטווח הארוך.
הפרדוקס המעניין הוא שדווקא אחד האזורים הקטנים ביותר במוח שלנו אחראי על אחת המשימות הגדולות ביותר - האופן שבו אנו מבינים וזוכרים את חיינו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו