תקופת אבל ארוכה ומתמשכת לא משפיעה רק על הבריאות הנפשית, אלא מעלה באופן משמעותי את הסיכון לתמותה מוקדמת ומובילה לשימוש מוגבר בתרופות ושירותים רפואיים.
במחקר חדש שפורסם בכתב העת Frontiers in Public Health , חוקרים מאוניברסיטת אורהוס בדנמרק עקבו מאז 2012 אחר 1,735 משתתפים, נשים וגברים בגיל ממוצע של 62, שאיבדו אדם קרוב. 66% מהם איבדו את בן או בת זוגם, 27% איבדו הורה, ו-7% איבדו קרוב אחר. המשתתפים גויסו דרך מאגר תרופות, לאחר שזוהו כלקוחות שנרשמו להם טיפולים למחלות סופניות.
החוקרים פנו אליהם ואל יקיריהם, וערכו מעקב שנמשך עד 2022, אלא אם כן המשתתפים נפטרו או היגרו מחוץ למדינה.
הערכת תסמיני האבל בוצעה באמצעות שאלון ונועדה לעקוב אחר עוצמת התסמינים לאורך שלוש השנים הראשונות לאחר האובדן. על סמך נתונים אלה, זוהו חמש תבניות (מסלולים) של התמודדות עם אבל: 38% מהמשתתפים חוו רמות נמוכות וקבועות של תסמיני אבל; 6% השתייכו למסלול האבל הגבוה, עם רמות גבוהות ומתמשכות של תסמינים מהשלב הראשון; 9% התחילו עם תסמינים מועטים, שהחריפו עם הזמן; 18% התחילו עם תסמינים רבים, שפחתו לאורך זמן; 29% התחילו עם תסמינים בינוניים, שגם הם נחלשו בהדרגה; המשתתפים במסלול האבל הגבוה נמצאו בסיכון גבוה ב-88% למוות תוך עשר שנים לעומת אלה במסלול האבל הנמוך. עוד עלה כי תמותת היתר נותרה משמעותית לאורך כל תקופת המעקב.
המשתתפים בקבוצת האבל הגבוה נטו גם להשתמש יותר בשירותים רפואיים. שלוש שנים לאחר האובדן, הסיכוי שלהם לקבל טיפול שיחתי או עזרה נפשית אחרת היה גבוה ב-186%, והסיכוי שיירשמו להם תרופות נוגדות דיכאון היה גבוה ב-463%. כמו כן, הסיכוי לקבל תרופות הרגעה או נוגדות חרדה היה גבוה ב-160%. לאחר שמונה שנים הפערים בשימוש בשירותים הצטמצמו, אך שיעור התמותה נותר גבוה משמעותית.
"זו הפעם הראשונה שנבחנת השפעת האבל על שימוש ארוך טווח בשירותי בריאות ותבניות תמותה לאורך עשור שלם במדגם כה רחב", אמרה ד"ר מטה קיארגור נילסן, מהיחידה למחקר ברפואת משפחה באוניברסיטת אורהוס והמחברת הראשית של המחקר, לפי אתר הודעות המדע אאוריקה.
נילסן הוסיפה כי "הקבוצה עם האבל הקשה כללה בממוצע אנשים עם השכלה נמוכה יותר, והם גם נטו להשתמש ביותר תרופות עוד לפני האובדן, מה שמעיד על פגיעות נפשית מוקדמת שעשויה להחמיר את השפעת האבל".
הסיבה הפיזיולוגית המדויקת לתמותת היתר אינה ידועה, אך מחקרים קודמים הצביעו על קשר בין רמות גבוהות של תסמיני אבל לבין מחלות לב, בעיות נפשיות ואף התאבדויות.
המחקר מצא כי מתאבלים רבים במסלול הקשה נטו לקבל תרופות פסיכיאטריות עוד לפני האובדן, מה שמצביע על כך שהם היו פגיעים מלכתחילה.
נילסן הדגישה את חשיבות ההתערבות הרפואית בשלבים מוקדמים, במיוחד על ידי רופאי משפחה. "רופא משפחה יכול לאתר סימנים מוקדמים לדיכאון ובעיות נפשיות חמורות. הוא יכול להציע מעקב מותאם או להפנות את המטופל לפסיכולוג פרטי או למסגרת טיפולית שנייה. ניתן גם להציע פגישת מעקב ייעודית למתאבלים, שתתמקד בבריאות הנפש", אמרה.
למרות שאבל הוא תגובה טבעית ונפוצה לאובדן, החוקרים מדגישים כי אצל מיעוט מהמתאבלים, הוא עלול להפוך למצב נפשי ופיזי חמור - גם אם אינו עומד בהגדרה הקלינית של הפרעת אבל ממושכת.
"אנחנו חושבים שאפשר לזהות מראש את מי שעלול להיקלע למסלול אבל גבוה", מסכמת נילסן. "באמצעות תמיכה מוקדמת ומעקב אפשר אולי להפחית את הסיכונים הקשורים לאבל קשה וממושך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו