חוקרים: זו הדרך המפתיעה שבה נחנט כומר אוסטרי מהמאה ה-18

מחקר חדש חשף כי במקום לפתוח את הגוף, חומרי שימור הוחדרו דרך פי הטבעת - שיטה שלא תועדה מעולם בספרות המדעית

שיטת החניטה שונה מטכניקות ידועות - ולא כללה פתיחה כירורגית של הגוף. צילום: אנדריאס נרליך

מחקר חדש שפורסם בכתב העת Frontiers in Medicine חשף את שיטות השימור הייחודיות ששימשו במומיה של כומר אוסטרי מהמאה ה-18, על פי Discover Magazine. חוקרים מאוניברסיטת לודוויג מקסימיליאנס במינכן, גרמניה, ערכו ניתוח מפורט של המומיה, ואישרו את זהותה כפרנץ קסאבייר סידלר פון רוזנג באמצעות שיטות בין-תחומיות.

המומיה, שנמצאה בכנסיית סנט תומאס אם בלזנשטיין באוסטריה, הייתה במשך זמן רב נושא להשערות. באמצעות תיארוך פחמן, סריקות CT וניתוח כימי של דגימות עצם ורקמות, הצוות בהובלת הפתולוג ד"ר אנדריאס נרליך חשף את מצב השימור יוצא הדופן של הגופה. חקירתם הראתה שסידלר הוכן בצורה יוצאת דופן, הכוללת שיטת חניטה ייחודית שבה הוחדרו חומרים לגוף דרך פי הטבעת.

"החלקים שהיו בתוך המומיה והבד נקשרו למים, ואבץ כלורי ייבש [את הגופה] והפחית את העומס החיידקי במעיים", אמר נרליך, על פי CNN. החוקרים מצאו שחללי הבטן והאגן של המומיה היו מלאים בחומרים כמו שבבי עץ מאשוח ואורן, פשתן, קנבוס ובדים, כולל כאלה עם רקמה עדינה. תערובת החומרים ספגה חלק גדול מלחות הגוף, מה שתרם לשימורו המצוין.

שיטת החניטה שונה מטכניקות ידועות, שכן היא לא כללה פתיחה כירורגית של הגוף. במקום זאת, חומרי ייבוש הוחדרו דרך פי הטבעת, מה שאפשר ספיגת לחות ללא חיתוך הגוף. "טכניקה זו מעולם לא תועדה בספרות קודם לכן. זו גישה שונה לחלוטין מזו של מצרים העתיקה, שם החונטים פתחו את הגוף", הסביר נרליך.

ניתוחים טוקסיקולוגיים חשפו עקבות של אבץ כלורי ויסודות אחרים ששימשו בחניטה, אך לא נמצאו ראיות להרעלה. המחקר הפריך תיאוריות קודמות לגבי סיבת המוות, ואישר שסידלר סבל משחפת ריאות בשנותיו האחרונות, שככל הנראה הובילה לדימום ריאות חריף.

ניתוחים נוספים של דגימות עצם, שיניים ועור הראו שתזונתו של האיש תאמה לזו של כומר מקומי באזור, כולל תזונה איכותית עשירה בדגנים, בשר, וכנראה דגי מים מתוקים. היעדר עקות בשלד תאם לחיי כומר שהיה נטול פעילות גופנית קשה.

זהות המומיה נחשבה במשך זמן רב לא ודאית, למרות שמסורות מקומיות רמזו שזהו סידלר. הניתוח האחרון סיפק ודאות המבוססת על שיטות בין-תחומיות, ואישר שהגופה שייכת לפרנץ קסאבייר סידלר פון רוזנג, שמת בשנת 1746 בגיל 37.

"ברור ששבבי העץ, הענפים והבד היבש ספגו חלק גדול מהנוזלים מחלל הבטן", אמר נרליך. המחקר מציע שהגופה שומרה כדי להעבירה למנזר הבית של סידלר, אך מסיבות לא ידועות, המסע הסופי לא התקיים, והמומיה נשארה בקריפטה של כנסיית סנט תומאס אם בלזנשטיין.

השימור המרשים של הגופה, עם עור ורקמות שלמים, משך אליו עולי רגל במשך מאות שנים, שהאמינו שלשרידים יש תכונות מרפא. היו דיווחים על ריפויים ניסיים ליד מקום מנוחתו.

החוקרים אינם שוללים שהשיטה החדשה שהתגלתה לחניטה דרך פי הטבעת יושמה בתדירות גבוהה יותר ממה שחושבים כיום.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר