מחקר חדש שפורסם ב-Frontiers in Public Health חושף את שיעורי ההתאבדות הגבוהים בקרב מוזיקאים בארה"ב ובבריטניה.
את המחקר הובילו ג'ורג' מוסגרייב מאוניברסיטת לונדון, והמדען הרפואי דוריאן למיס מאוניברסיטת אמורי באטלנטה.
לפי נתוני המחקר שיעור ההתאבדות בקרב מוזיקאים גברים בארצות הברית עמד על 138.7 מקרים ל-100,000 איש, במקום השלישי במדינה במספר ההתאבדויות, כשרק כורתי עצים ומדעני חקלאות ומזון מקדימים אותם. לעומת זאת, שיעור ההתאבדות הממוצע בארה"ב בשנת 2022 עמד על 14.2 מקרים ל-100,000 איש. בקרב נשים בארה"ב, נרשמו שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר בקרב העוסקות בתחומי האמנות, העיצוב, הבידור, הספורט והתקשורת. באנגליה, נתוני תמותה תעסוקתית מהשנים 2011 עד 2015 הראו כי מוזיקאים, שחקנים ואמנים אחרים היו בין חמש הקבוצות המקצועיות עם שיעורי ההתאבדות הגבוהים ביותר.
המחקר בחן גורמי לחץ תעסוקתיים ופסיכו-חברתיים בתעשיית המוזיקה. לפי החוקרים פרקטיקות של ניצול, שימוש בחומרים ממכרים, חוסר יציבות כלכלית וחרדת ביצוע תרמו לשיעורים גבוהים של דיכאון והתאבדות. מוזיקאים רבים התמודדו עם חרדה, דיכאון, חוסר ביטחון כלכלי, לחץ מרשתות חברתיות ובחינה ציבורית אינטנסיבית. אתגרים אלה הוחמרו על ידי שעות עבודה לא סדירות והכנסה לא יציבה.
המחקר ציין כי שיעורי ההתאבדות היו גבוהים במיוחד בקרב העוסקים בז'אנרים פופולריים כמו רוק, הבי מטאל, פאנק וקאנטרי, בעוד ששיעורי ההתאבדות היו נמוכים ביותר בקרב מוזיקאים בתחום הגוספל.
למרות שהנתונים על מוזיקאים בדרום קוריאה מוגבלים, מספר מקרים בולטים בקרב אמני קיי-פופ – כולל גו הארה, סולי ב-2019 ומונבין ב-2023 – עשויים לרמוז כי לא מדובר בתופעה שמוגבלת לארה"ב ולבריטניה.
המחקר התייחס גם לשיח התרבותי הרחב יותר סביב התאבדות של מוזיקאים. לפי החוקרים רומנטיזציה של סבלם של אמנים מנרמלת את המצב, ואף מוסיפה להילה של מוזיקאים. קורט קוביין, צ'סטר בנינגטון, איאן קרטיס, מינדי מקרדי, קית' פלינט ו-DJ אביצ'י הותירו חותם בזכרון הקולקטיבי גם של העוסקים בתחום וגם אצל הקהל. "עדיף להישרף מאשר לדעוך" כתב קוביין במכתב הפרידה.
סולם למדידת לחץ תעסוקתי בקרב מוזיקאים שפותח ב-2019 זיהה אחד עשר גורמים כמו חרדת ביצוע, עומס יתר או תת-עומס בהופעות, בעיות בפיתוח קריירה, תנאי עבודה פיזיים גרועים, הפרעות לחיים החברתיים והמשפחתיים, קונפליקטים בלהקה, פרקטיקות ניצול בתעשייה ודפוסי שינה לא סדירים.
מחברי המחקר הציעו לנוע מעבר לנרטיבים פשטניים שמתייחסים ל"סבל אמנותי" וקראו לפעולה שיטתית ומערכתית לשינוי המצב. בין השאר הדגישו המחברים את חשיבות קידומן של שיחות למניעת התאבדות וטיפוח רשתות תמיכה בין מוזיקאים, חברים ומשפחה. בנוסף הם המליצו על הערכה של סיכויים לאובדנות וטיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים במקרים הנדרשים, ופעילויות מובנות בזמני מנוחה כמו טיולים ביער, ביקורים בגן החיות, פילאטיס וטקסי תה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו