מחקר חדש שנערך על ידי חוקרים מאוניברסיטת סנט אנדרוז חשף שכלבי ים יכולים לחוש את רמות החמצן בדמם, מה שמאפשר להם להתאים את משך הצלילות שלהם. החוקרים ערכו מחקר על שישה כלבי ים אפורים צעירים כדי לקבוע אם הם מתאימים את התנהגות הצלילה שלהם על בסיס רמות חמצן ופחמן דו-חמצני בדם בזמן צלילה רצונית בבריכה.
כלבי הים נחשפו לתערובות אוויר עם רמות משתנות של חמצן ופחמן דו-חמצני במהלך המחקר. הם שחו בבריכה, ועברו 60 מטרים הלוך ושוב בין תחנת האכלה תת-מימית לבין תא נשימה עם ריכוזים מבוקרים של גזים, שם הם יכלו להוציא את ראשיהם כדי לנשום. מערך הניסוי אפשר לחוקרים לבחון כיצד כלבי הים הגיבו לשינויים באוויר שנשמו.
כאשר תכולת החמצן בתא הייתה יותר מפי שניים מהרגיל, כלבי הים נשארו שקועים במים בממוצע 14 שניות יותר. רמות חמצן נמוכות יותר לעומת זאת הובילו לכך שכלבי הים נשארו מתחת למים לפרקי זמן קצרים יותר, והפחיתו את משך הצלילה בכחצי דקה. רמות מוגברות של פחמן דו-חמצני לא השפיעו על משך הזמן שכלבי הים נשארו מתחת למים. משך הצלילות של כלבי הים נותר ללא שינוי גם כאשר נחשפו לריכוזי פחמן דו חמצני גבוהים פי מאתיים מאלו שבאוויר רגיל.
הממצאים מצביעים על כך שכלבי ים יכולים לחוש את רמת החמצן בדמם, מה שמאפשר להם להתאים את זמן הצלילה שלהם על בסיס מידע זה. ד"ר כריס מקנייט, שהוביל את המחקר, הדגיש את החשיבות של ההסתגלות הזו. לדבריו "מספיקה טעות אחת כדי שזה יהיה סוף הסיפור".
בניגוד לכלבי ים, בני אדם משתמשים בעיקר ברמות פחמן דו חמצני כאינדיקטור לכמות החמצן בדמם. מקנייט ועמיתיו סבורים שיתכן שגם ליונקים ימיים אחרים יש את היכולת לאמוד את רמות החמצן בגופם.
לוסי הוקס מאוניברסיטת אקסטר וג'סיקה קנדל-בר מאוניברסיטת קליפורניה פרסמו מאמר בסיינס שמתאר את העבודה שנעשתה על ידי צוות החוקרים אוניברסיטת סנט אנדרוז. החוקרות כתבו כי על מנת לקבוע מה הם המנגנונים שמאפשרים את אומדן רמות החמצן בגוף אצל יונקים ימיים ידרשו מחקרים נוספים.
החוקרות הציעו שמחקרים כאלו יכולים לכלול הדמיות מוח שמטרתן הבנה של קליטה של הרכבי גזים בדם.
"למצוא היבט כה יסודי של האבולוציה של יונקים ימיים שהוא חלק כה מרכזי ממה שהם עושים - צלילה - זה מרגש באופן בלתי רגיל" אמר מקנייט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו