לא בגלל שהשתן יקפא: זו הסיבה שאסור לעצור צרכים באנטארקטיקה

דמיינו שאתם באמצע אנטארקטיקה. מסביב רק שלג, קרח ואופק לבן שנמשך עד אינסוף. אין בניין, אין שירותים, אין אפילו עץ להתחבא מאחוריו.

אתם חייבים פיפי.

האינסטינקט אומר שיש כאן אינסוף מקום ואפס אנשים, אז פשוט עושים בשלג וממשיכים ללכת.

אבל זו תהיה טעות.

באנטארקטיקה יש כללים מחמירים מאוד לגבי פסולת אנושית, ובמשלחות מחקר מסוימות, מי שיוצא לשטח אפילו נדרש להסתובב עם בקבוק ייעודי לשתן. בתוכנית האנטארקטית האמריקאית, למשל, אסור להשתין על פני השטח. כשאין שירותים, אנשי הצוות צריכים לשאת איתם בקבוק, ובמקומות שבהם מותר לפנות שתן עושים זאת רק בנקודות ובבורות ייעודיים.

זה נשמע קיצוני, עד שמבינים מאיפה ההוראות הללו מגיעות.

אנטארקטיקה מוגדרת במסגרת האמנה הסביבתית הבינלאומית כשמורת טבע המוקדשת לשלום ולמדע. הכוונה היא לצמצם ככל האפשר את ההשפעה האנושית על היבשת – כולל את כמות הפסולת שאנחנו משאירים אחרינו.

שתן, למרות המראה התמים שלו, הוא פסולת. הוא מכיל בין היתר תרכובות חנקן, ובחלק גדול מהקרקעות האנטארקטיות חנקן הוא משאב נדיר מאוד. אלה מערכות אקולוגיות עניות בחומרי מזון, שבהן אפילו שינוי קטן בכמות החנקן יכול להשפיע על קהילות של חיידקים ויצורים מיקרוסקופיים. מחקרים באנטארקטיקה הראו שתוספת חנקן מסוגלת לשנות באופן משמעותי את ההרכב של אוכלוסיות מיקרוביאליות בקרקע.

כלומר, מבחינתנו מדובר בכמה שניות בשלג. אבל מבחינת מערכת אקולוגית שחיה בתנאים קיצוניים כבר אלפי שנים, זה יכול להיות שינוי קיצוני שעלול להרוג ציוויליזציות זעירות.

יש עוד סיבה שהמדענים לא רוצים שאנשים יעשו מה שהם רוצים בשטח: אנטארקטיקה היא אחת המעבדות הטבעיות החשובות בעולם. חוקרים לוקחים שם דגימות של שלג, קרח, מים ואדמה ומחפשים לעיתים כמויות זעירות מאוד של מזהמים, חיידקים וחומרים כימיים. אם בני האדם שמגיעים לבצע את המדידות מתחילים לזהם בעצמם את האזור שהם חוקרים, נוצרת בעיה די ברורה: החוקר עלול למצוא את ההשפעה של עצמו.

לכן, הכלל בשטח פשוט: כל אדם ותוצר אנושי שנכנס – צריך גם לצאת. פסולת מוצקה, נייר טואלט, אריזות ובמקרים רבים גם הפסולת האנושית נאספים ומוחזרים לבסיס או לתחנה. יש חריגים לשתן ולמים אפורים במקומות מסוימים, אבל גם שם משתמשים בנקודות מסומנות, ולא משאירים חומרים בשלג.

ולא מדובר רק בנימוס של חוקרים – יש גם חוק. עבור אזרחים אמריקאים ומשלחות שיוצאות מארה"ב, חוק השימור האנטארקטי מאפשר להטיל עונשים על הפרות סביבתיות, ובהן גם פיזור לא מורשה של פסולת. העונש יכול להגיע לקנס של כ-34 אלף דולר ועד שנת מאסר לכל הפרה. זה לא אומר שכל תייר שעושה פיפי במקום הלא נכון מקבל אוטומטית שנה בכלא, אבל בהחלט יש מאחורי כללי הפסולת גם שיניים משפטיות.

אבל מה עושים עם הביוב של תחנת מחקר, שבה אנשים באמת חיים כל השנה?

בקוטב הדרומי משתמשים במערכת שנקראת Rodwell, על שם המהנדס ראול רודריגז. הרעיון די גאוני: קודחים עמוק לתוך הקרח, ממיסים אזור תת-קרקעי ויוצרים מאגר מים. המים נשאבים למעלה ומשמשים את תחנת המחקר לשתייה, מקלחות ושימושים אחרים.

אבל המאגר הזה לא עובד לנצח. כשהבאר מסיימת את חייה כמקור מים, בחלק מהמקרים החלל העצום שנוצר בתוך הקרח מקבל תפקיד חדש ופחות זוהר: הוא הופך למקום שאליו מוזרמים שפכים. כך נוצר מתחת לקוטב הדרומי מעין מאגר ביוב קבור עמוק בתוך שכבת הקרח, בלי להפריע לכל מה שסביבו. תוכניות התשתית של התחנה עצמה מציינות שהשפכים שנשלחים לבארות ישנות יכולים להישאר מתחת לפני הקרח במשך אלפי שנים.

יש בזה משהו כמעט מצחיק – אנחנו מצליחים להקים תחנה מדעית באחד המקומות העוינים ביותר על פני כדור הארץ, לקדוח מאות מטרים לתוך הקרח, להפיק ממנו מים ולחקור את היקום, ובסוף עדיין צריך לפתור את אותה בעיה שכל בן אדם מתמודד איתה המוני פעמים בחייו: החיפוש אחר מקום מתאים להתפנות בו.