אם היינו יכולים להריץ את כדור הארץ בהילוך מהיר במשך כמה מיליוני שנים, המפה שאנחנו מכירים היום כנראה הייתה נראית אחרת לגמרי.
במזרח אפריקה מתרחש כרגע אחד התהליכים הגיאולוגיים המרתקים בעולם: חלק מהיבשת מתרחק משאר אפריקה. הקרקע נמתחת, הרי געש פעילים בתוכה, רעידות אדמה משחררות את הלחץ ובמעמקים עולה מגמה. ואם התהליך ימשיך מספיק זמן, במקום שבו נמצאת היום יבשה עשוי להופיע אוקיינוס חדש.
לא מדובר בסדק שנפתח אתמול; מערכת הבקע המזרח-אפריקאי, שהיא חלק מהשבר הסורי-אפריקאי המוכר לנו כישראלים היטב, מתפתחת כבר יותר מ-20 מיליון שנים ומשתרעת לאורך אלפי קילומטרים – מאזור עֲפַר בצפון ועד מוזמביק בדרום. החלק המזרחי של אפריקה, הנמצא על גבי מה שנקרא הלוח הסומלי, מתרחק בהדרגה מהחלק הגדול יותר של היבשת, היושב על הלוח הנובי.
הכול קורה בקצב שכמעט בלתי אפשרי להרגיש בחיי אדם – כמה מילימטרים בשנה. באזור עפר עצמו, שבו נפגשות מערכות הבקע של ים סוף, מפרץ עדן ומזרח אפריקה, קצב הפתיחה בחלק מהאזורים מגיע לכעשרים מילימטרים בשנה. מבחינתנו זה שום דבר; מבחינת גיאולוגיה, זה מספיק כדי לשנות יבשת בכמה מיליוני שנים.
וככה בדיוק נוצרים אוקיינוסים.
גם האוקיינוס האטלנטי לא תמיד היה שם. לפני מאות מיליוני שנים אפריקה, אמריקה ושאר היבשות היו מחוברות ביבשת-העל פַּנְגיאה. כשהקרום החל להימתח ולהיפרד, נוצרו בקעים, נכנסה מגמה, נוצר קרום אוקייני חדש והמרחק בין היבשות הלך וגדל. הבקע המזרח-אפריקאי מאפשר למדענים לראות שלבים מוקדמים של תהליך דומה בזמן אמת. השירות הגיאולוגי האמריקאי (USGS) אפילו מתאר אותו כמקום ייחודי, שבו אפשר לצפות באופן שבו בקע יבשתי עשוי להתפתח בסופו של דבר למרכז התפשטות אוקייני.
המקום הכי מרתק בסיפור הזה נמצא בצפון אתיופיה: שקע עפר הוא אזור שבו נפגשים שלושה גבולות טקטוניים: הלוח הנובי, הלוח הסומלי והלוח הערבי. במפה, שלושת הבקעים יוצרים מעין צורת Y ענקית. האזור כל כך נמוך, חם ופעיל מבחינה געשית, שהוא נחשב לאחד המקומות הטובים בעולם להבין כיצד יבשת מתחילה להפוך לאגן אוקייני.
ובשנת 2005 קיבלנו תזכורת מטורפת לכך שהתהליך האיטי הזה גורם בסופו של דבר לאירועים דרמטיים.
בספטמבר אותה שנה התרחש באזור דבאחו שבאתיופיה אירוע געשי וטקטוני חריג: מגמה חדרה לתוך סדק באורך של כ-60 ק"מ מתחת לקרקע. בתוך פחות משבוע נמדדה פתיחה מקומית של עד שמונה מטרים. כלומר, תנועה שבדרך כלל מצטברת במשך שנים יכולה לעיתים להשתחרר בבת אחת באירוע דרמטי. החוקרים העריכו שכמות עצומה של מגמה הוזרקה לתוך הקרום במהלך האירוע.
זו גם הסיבה שהבקע לא מתבטא רק בקו על מפה. הוא חלק ממערכת של רעידות אדמה, הרי געש, אגמים עמוקים, עמקים והרים שמעצבים את מזרח אפריקה. אותו חום שמגיע ממעמקי כדור הארץ הפך גם למשאב. קניה, שיושבת על הבקע, הפכה את האנרגיה הגיאותרמית לחלק מרכזי ממערכת החשמל שלה. בשנת 2024 כ-43% מהחשמל במדינה הופקו ממקורות גיאותרמיים באזור הבקע.
אבל האם באמת אפשר להגיד שאפריקה עומדת להתפצל לשתי יבשות?
כאן צריך להוריד מעט את ההתלהבות. התרחיש בהחלט אפשרי, אבל הוא לא ודאי. אם ההתפשטות תימשך, הקרום שבין הלוחות ילך וייעשה דק יותר. חלקים מהאזור יכולים לשקוע, קרום אוקייני חדש עשוי להתחיל להיווצר, ובשלב מסוים מי הים יכולים לחדור פנימה וליצור אגן אוקייני צר בין החלק המזרחי של אפריקה לבין שאר היבשת.
הבעיה היא שאף אחד לא יכול לפתוח יומן ולסמן את היום שבו "אפריקה מתפצלת". חוקרים מדגישים שתהליכי בקיעה יכולים להאיץ, להאט ואפילו להיעצר. הערכות שונות מדברות על מיליוני שנים, אבל לא קיימת ספירה לאחור מדויקת. אפילו באזור עפר, שנראה כמו אחד המועמדים הטובים ביותר להפוך בעתיד לקרקעית של אוקיינוס, עדיין אין הסכמה אם ומתי המעבר הזה יושלם.
זה אולי מה שהופך את הסיפור למעניין במיוחד: אנחנו רגילים להסתכל על מפה כאילו היא דבר קבוע. אפריקה כאן, אסיה שם, האוקיינוס באמצע וזהו. אבל כדור הארץ אף פעם לא באמת עומד במקום. היבשות שעליהן אנחנו בונים ערים, מציירים גבולות ומנהלים מלחמות נעות מתחת לרגלינו כל הזמן. אבל אף אחד מאיתנו לא יחיה מספיק כדי לראות לאן הן מגיעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו