בשנות ה־50 וה־60 היה קשה להסתובב בארצות הברית בלי להיתקל בציורים של ילדים בעלי עיניים ענקיות ועצובות. הדמויות המהפנטות הופיעו בגלריות, על גלויות, פוסטרים ואפילו צלחות, והפכו לאחת התופעות המזוהות עם התרבות הפופולרית של התקופה.
מאחורי ההצלחה עמד לכאורה האמן וולטר קין, שהפך לשם מוכר ונהנה מההכנסות ומהפרסום. אלא שבזמן שהוא קטף את התהילה, מי שיצרה את הציורים הייתה בכלל אשתו, מרגרט קין.
מרגרט, שנולדה בשנת 1927 בטנסי, עסקה בציור כבר מגיל צעיר ופיתחה סגנון ייחודי שהתמקד בדמויות בעלות עיניים גדולות במיוחד. מבחינתה, העיניים היו דרך לבטא רגשות עמוקים ושאלות על החיים. כשנישאה לוולטר ב-1955, הוא זיהה את הפוטנציאל המסחרי של עבודותיה והחל לשווק אותן. הציורים נשאו את שם המשפחה המשותף קין (Keane), מה שאפשר לו להציג את עצמו כאמן שעומד מאחוריהם.
וולטר התגלה כאיש מכירות מוכשר במיוחד. הוא ידע כיצד למשוך תשומת לב, ליצור קשרים ולשווק את הציורים לקהל הרחב. בעוד שמבקרי אמנות רבים זלזלו בסגנון, הציבור האמריקאי התאהב בו. העבודות נמכרו בהיקפים גדולים, וההצלחה התרחבה הרבה מעבר לגלריות האמנות. בשלב מסוים היה מדובר בעסק שהניב מיליוני דולרים.
אלא שמאחורי ההצלחה המסחרית הסתתרה מציאות קשה: לפי עדויותיה של מרגרט, לאחר שגילתה שבעלה מציג את הציורים כיצירותיו, הוא שכנע אותה להמשיך לשתף פעולה עם ההונאה. ככל שההצלחה גדלה, כך נעשה קשה יותר לחשוף את האמת. מרגרט סיפרה שחיה תחת לחץ נפשי כבד, עבדה שעות ארוכות מאחורי דלתות נעולות ונאלצה להסתיר אפילו מבני משפחתה את העובדה שהיא זו שציירה את העבודות. לדבריה, וולטר אף איים על חייה ועל חיי בתה.
בשנת 1965 הצליחה מרגרט להשתחרר מהנישואים ולעזוב את וולטר. היא עברה להוואי והמשיכה לצייר, אך המאבק על זהותה כאמנית עדיין היה רחוק מסיום. רק בשנת 1970, במהלך ריאיון לתחנת רדיו בסן פרנסיסקו, הכריזה בפומבי שהיא היוצרת האמיתית של ציורי העיניים הגדולות. וולטר, מצדו, המשיך לטעון שהציורים שייכים לו, והמחלוקת בין השניים נמשכה שנים.
העימות הגיע לשיאו בשנת 1986, כשמרגרט תבעה את וולטר בגין לשון הרע, בעקבות טענות שהשמיע נגדה בתקשורת. במהלך המשפט בבית משפט פדרלי בהונולולו החליט השופט לנקוט צעד יוצא דופן: הוא הורה לשניים לצייר במקום, לעיני הנוכחים באולם, כדי לבחון מי מהם מסוגל ליצור את הדיוקנאות המפורסמים.
מרגרט התיישבה מול כן הציור והשלימה, בתוך 53 דקות, דיוקן של ילד בעל עיניים גדולות, בסגנון שהפך לסימן ההיכר שלה. וולטר, לעומתה, סירב לצייר בטענה שהוא סובל מכאבים בכתף. חבר המושבעים פסק לטובתה של מרגרט והעניק לה פיצויים בסך ארבעה מיליון דולר. סכום הפיצויים בוטל בהמשך בערעור, ומרגרט לא קיבלה אותו בפועל, אך ההכרעה שקבעה כי וולטר השמיץ אותה נותרה על כנה.
הסיפור יוצא הדופן זכה בהמשך לחיים חדשים גם בקולנוע. בשנת 2014 יצא הסרט "עיניים גדולות" (Big Eyes) בבימויו של טים ברטון, בכיכובם של איימי אדמס בתפקיד מרגרט וכריסטוף וולץ בתפקיד וולטר. הסרט חשף את סיפורה בפני דור חדש של צופים והחזיר את יצירותיה למרכז השיח התרבותי.
מרגרט קין המשיכה לצייר במשך עשרות שנים והלכה לעולמה בשנת 2022, בגיל 94. עם השנים השתנה גם האופי של עבודותיה: הדמויות העצובות שאפיינו את תקופת נישואיה פינו בהדרגה מקום לדמויות שמחות ואופטימיות יותר.
בסופו של דבר, אחרי שנים שבהן וולטר קין מכר לעולם את הציורים שלה, מרגרט הייתה צריכה רק 53 דקות ומכחול כדי להוכיח למי הם באמת שייכים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו