למה ביממה יש דווקא 24 שעות? אתם יכולים להאשים את השכנים

ביממה, כפי שיודע כל ילד בגיל הגן, יש 24 שעות. המספר הזה לא נבחר כי הוא נראה טוב כלוגו לסדרת אקשן מטופשת או כשמוסיפים לו “/7”, ואפילו לא בגלל היכולת לחלק אותו ל-2, 3 או 4 כמו מספר הדקות בשעה (שבו נעסוק בכתבה נפרדת). זה שריד של שיטת ספירה שהמצרים הקדמונים פיתחו לפני יותר מ-3,000 שנה, ומאז אף אחד לא טרח לשנות.

המצרים חילקו את שעות היום לפי שעון שמש, שבו סימנו 10 קטעי זמן בין הזריחה לשקיעה, ועוד שעה של דמדומים בכל אחד מהקצוות – בוקר וערב. כך יצא 12 שעות. את הלילה הם חילקו לפי תצפיות בכוכבים, גם כן ל-12 קטעים, כדי שתהיה סימטריה יחסית בין היום ללילה. כשמחברים שתי סדרות של 12 שעות יוצא, כמובן, 24. זו לא חוכמה קוסמית – פשוט חיבור של שיטות ספירה נפרדות ליום ולילה.

כאן נכנס לתמונה פרט חשוב מאוד: החלוקה הזאת לא הייתה קבועה באורכה. שעה בשיא הקיץ הייתה ארוכה יותר משעה בחורף, בשל הבדלי שעות השמש בין העונות. במושגים של היום, בהתחשב במיקומה של מצרים, ההבדל יכול היה להגיע לכ-19.5 דקות לשעה בין מה שבלוח השנה שלנו הוא סוף יוני למה שנקרא אצלנו סוף דצמבר.

רק כאלפיים שנה מאוחר יותר, ביוון העתיקה, נולד הרעיון לנסות לקבע את אורכן של השעות ללא קשר לאורך היום. פיתוחים כמו שעוני מים וחול סייעו להגיע למדידות זמן מדויקות יותר – אך הם עדיין היו תלויים בגורמי טבע בעלי מחזור משתנה. לקח עוד מילניום וחצי עד שהבשילה הטכנולוגיה של שעונים מכניים באירופה, שאיפשרו מדידת זמן קבועה, באירופה של המאה ה-14.

אם כן, התשובה למה היום לא מחולק בשיטה העשרונית כמו כמעט כל דבר אחר בעולם היא שככה החליטו השכנים שלנו מדרום, ואף אחד שבא אחריהם לא חשב שיותר הגיוני לחשב את היממה מחדש.