"השמש השנייה" של הנגב: מה באמת קורה במגדל הענק באשלים?

מי שנוסע בדרום ומרים רגע את הראש מהכביש מכיר את המראה הזה: באמצע המדבר, בלי שום הכנה מוקדמת, מופיע מגדל עם נקודת אור לבנה ובוהקת, שנראית כמו משהו בין שמש נוספת לבין "העין של סאורון”. זה נראה מוזר, כמעט לא טבעי – וזה לגמרי אמיתי.

מדובר בתחנת הכוח התרמו-סולארית באשלים, אחד הפרויקטים הבולטים והשאפתניים שנבנו בישראל בתחום האנרגיה המתחדשת. המגדל עצמו מתנשא לגובה של כ-240 מטרים, וסביבו פרוש שדה עצום של כ-50,600 מראות ממוחשבות, שנקראות הליוסטטים. כל אחת מהמראות האלו יודעת לזוז במהלך היום ולעקוב אחרי השמש.

הרעיון נשמע פשוט, אבל הביצוע כמעט מדע בדיוני: במקום פאנל סולארי רגיל שממיר אור שמש לחשמל באופן ישיר, כאן משתמשים בשיטה אחרת. כל המראות מחזירות את קרני השמש לראש המגדל. כשעשרות אלפי מראות מכוונות לאזור קטן אחד, נוצרת קרינה מרוכזת וחזקה במיוחד. לכן אנחנו רואים את האור הלבן והמסנוור הזה גם ממרחק גדול.

בראש המגדל יושב דוד מים שמתחמם מהקרינה המרוכזת. החום הזה משמש לייצור קיטור בלחץ גבוה, והקיטור מפעיל טורבינה שמייצרת חשמל. כלומר, זו לא רק “מנורה ענקית במדבר”, אלא תחנת כוח אמיתית שמשתמשת בשמש כדי לחמם, להניע ולייצר אנרגיה.

וזה בדיוק מה שהופך את אשלים למקום כל כך מסקרן: מצד אחד, מדובר בפלא הנדסי ישראלי. מגדל ענק בלב הנגב, מראות מדויקות, מחשבים שמכוונים אלפי זוויות בכל רגע, ותשתית שנראית כאילו נבנתה כדי להוכיח לנו שהעתיד כבר כאן. מצד שני, זה גם סיפור על טכנולוגיה שהגיעה קצת באיחור למסיבה.

כאשר התחנה תוכננה, אנרגיה תרמו-סולארית נחשבה לאחד הכיוונים המבטיחים בעולם. היתרון שלה היה ברור: אפשר לרכז חום, להשתמש בו לייצור חשמל, ובחלק מהטכנולוגיות אפילו לאגור אנרגיה לשעות שבהן השמש כבר ירדה. לכן מדינות עם הרבה שמש ושטחים פתוחים, כמו ישראל, נראו כמו מקום טבעי לפרויקטים כאלה. באשלים נבנה מתחם אנרגיה רחב יותר, שכלל כמה סוגי תחנות, ובהן תחנות תרמו-סולאריות ותחנה פוטו-וולטאית.

אבל בזמן שהמגדל נבנה, העולם השתנה. הפאנלים הסולאריים הרגילים, אלה שאנחנו מכירים מגגות, שדות ויישובים, הפכו זולים יותר. פתאום הפתרון הפשוט יותר היה גם משתלם יותר. לא צריך מגדל עצום, לא צריך עשרות אלפי מראות זזות, ולא צריך מערכות מורכבות כל כך. פשוט מציבים פאנלים ומייצרים חשמל. זו אחת הסיבות לכך שפרויקטים תרמו-סולאריים הפכו בשנים האחרונות לפחות נוצצים כלכלית ממה שחשבו בתחילת הדרך. גם בעולם נרשמה ירידה חדה בעלות החשמל מפאנלים פוטו-וולטאיים לעומת טכנולוגיות ריכוז שמש מורכבות יותר.

ועדיין, קשה לזלזל במה שנבנה באשלים. גם אם זה כבר לא בהכרח “העתיד של האנרגיה” כפי שדמיינו פעם, זה עדיין אחד הסמלים המרשימים ביותר לניסיון הישראלי להשתמש בנגב כמו שצריך: לא רק כשטח ריק, אלא כמכונת שמש עצומה.

מה שרואים מהכביש הוא רק התוצאה הסופית. מאחורי הנקודה הלבנה נמצאים חישובים של זוויות, ניקוי מראות, תחזוקה, תאורה, בקרה, חום, רוח ואבק. כל מראה צריכה לדעת לאן לפנות, כל סטייה קטנה יכולה לפגוע ביעילות, וכל המערכת צריכה לעבוד במדבר הישראלי, ולא במעבדה ממוזגת.

אז בפעם הבאה שאתם נוסעים דרומה ורואים את האור הזה מבצבץ באופק, תדעו שזה לא חייזרים, לא קסם ולא "שר הטבעות”. זו תחנת כוח. קצת מוגזמת, קצת יקרה, עתיד אפשרי שכבר הפך להיסטוריה, אבל עדיין אחד הדברים הכי מרשימים שנבנו כאן.

לפעמים גם פרויקט שלא יצא בדיוק כמו שדמיינו משאיר אחריו משהו חשוב: פלא הנדסי שאי אפשר לפספס.