אחת מנקודות התורפה הכי פחות מדוברות בישראל נמצאת דווקא במקום הכי גלוי לעין: מצלמות האבטחה. הן נמצאות בכבישים, בבנייני מגורים, בתחבורה ציבורית, במוסדות חינוך ובריאות, וגם באתרים רגישים.
עין הדרקון: האם הסינים מרגלים אחרינו לטובת איראן?
פעם קראו להן "מצלמות במעגל סגור" – כי הן היו מחוברות יחד ואפשר היה לצפות בהן רק במקום אחד. אבל הדור החדש של המצלמות ממש לא עובד ככה; אלו מערכות חכמות שמחוברות לרשת, לענן ולמערכי בינה מלאכותית. הן יודעות לנתח בזמן אמת תנועה, לוחיות רישוי, חריגות ודפוסים חוזרים, וניתנות לפיקוח מכל מקום.
אם עצם היכולות החכמות לא מדאיגות מספיק, הקשר הסיני מוסיף שכבת מורכבות עמוקה מאוד: לפי דירוג JVSG לשנת 2025, Hikvision הסינית מובילה את שוק מצלמות האבטחה עם נתח של 25.7%, ו-Dahua, שגם היא סינית, מחזיקה בעוד 10.4%. החברות האלו, כמו חברות רבות בסין, מקושרות לממשל הסיני, כך שהמידע שהן מחזיקות בו עלול להיות נגיש לאנשים שלא בטוח שאנחנו רוצים שיחזיקו במידע הזה.
כאן מתחיל הסיכון. לפי יובל לס מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, “מערכי מצלמות בישראל חשופים לניסיונות חדירה” מצד גורמים עוינים. החשש אינו שכל מצלמה סינית היא בהכרח כלי ריגול, אלא שמצלמות מחוברות יכולות להפוך, אם הן נפרצות, למקור מודיעיני משמעותי. במלחמה, תמונה ממצלמת רחוב או כביש יכולה לסייע באיסוף מידע, מעקב אחר תנועות, ואפילו מודיעין על דיוק פגיעות.
בארצות הברית כבר הוגדר ציוד של Hikvision ו-Dahua כסיכון לביטחון הלאומי במסגרת "הרשימה השחורה" של ה-FCC, ומדינות נוספות צמצמו שימוש בציוד כזה באתרים רגישים. בישראל, לעומת זאת, עדיין אין מדיניות ברורה בנושא. לכן, הסיפור הוא לא רק מצלמות סיניות, אלא השאלה מי שולט בעיניים הדיגיטליות שמביטות על המרחב הישראלי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו