האם חברות הטכנולוגיה הפכו לשליטים בלתי נבחרים?

המילה "פיאודליזם" שייכת לכאורה לימי הביניים, לתקופה שבה אצילים החזיקו באדמות ואיכרים עיבדו אותן בתמורה ל"הגנה" ולזכות מגורים. אלא שכלכלנים וחוקרי טכנולוגיה טוענים שהמודל הזה חוזר – הפעם בגרסה דיגיטלית.

המילה החמה: טכנופיאודליזם

את המונח "טכנופיאודליזם" טבע הכלכלן היווני יאניס וַרוּפַאקיס, שכיהן במשך חצי שנה כשר האוצר של יוון לפני 11 שנים, בספרו בעל הכותרת הזו. לטענתו, חברות הטכנולוגיה הגדולות בנו מערכת כלכלית חדשה, שבה הן משמשות כאדונים פיאודליים, והמשתמשים – כצמיתים שמעבדים את "האדמה הדיגיטלית" בתמורה לזכות השימוש בה.

במלים אחרות, הוא טוען שאם פעם הקפיטליזם היה מבוסס על כך שמה שאנחנו משלמים עליו שייך לנו, כיום המודל נשבר, בכוונה תחילה, על ידי חברות שגם מוכרות לנו מוצרים, אך גם ממשיכות לשלוט עליהם מרחוק – ובמקרים רבים גם לגבות על כך תשלום. כך, הצרכן משתמש למעשה במוצרים בלי להיות בעל השליטה עליהם.

עם זאת, לא כולם מסכימים עם התיאוריה של מי שמלכתחילה מגדיר את עצמו כסוציאליסט והיה חבר במפלגת השמאל הקיצוני סיריזה; רבים טוענים כי מדובר בקפיטליזם מעט ריכוזי יותר מבעבר, אך כזה שיוצר דווקא יותר שוויות מאי פעם: במקום שנצטרך לשלם על רכישה של כל מוצר, אנחנו משלמים מינוי כל עוד אנחנו צריכים אותו, ומפסיקים לשלם כשאיננו זקוקים לו.

הפוליטיקאית הדנית אידה אאוקן הגדירה זאת כ"לא תהיו הבעלים של כלום, (אבל) תהיו מאושרים" – והפורום הכלכלי העולמי אימץ את המוטו הזה כבסיס למה שנקרא "כלכלת השיתוף" – שום דבר לא שייך לאדם אחד, אלא כל מוצר זמין לכל אדם שצריך אותו לפי דרישה בתשלום על זמן או רמת השימוש.

"קנית, אבל זה לא שלך"

התופעה רחבה הרבה יותר מענקיות הטכנולוגיה הבולטות: מיצרני רכב ועד חברות שמשווקות מיטות מתכווננות – תעשיות שלמות מאמצות מודלים עסקיים שמפקיעים מהצרכן את הבעלות על מוצרים שרכש.

הדוגמה המוכרת ביותר מחוץ לישראל היא חברת הטרקטורים John Deere. חקלאים שרוכשים טרקטורים במאות אלפי דולרים מגלים שאינם יכולים לתקן את הציוד בעצמם. התוכנה שמפעילה את הטרקטור נעולה, וכל תיקון – גם פשוט – מחייב פנייה לטכנאי מורשה במחירים גבוהים. מי שמנסה לפרוץ אותה – הטרקטור שלו מושבת לחלוטין. החברה טוענת שהחקלאים לא "קנו" את התוכנה, אלא רק קיבלו רישיון להשתמש בה.

מנויים על הכל

זוכרים שפעם הייתם קונים תוכנה פעם אחת ומשתמשים בה לנצח? היום זה נדיר. Adobe, מפתחת פוטושופ ותוכנות עיצוב מובילות נוספות, עברה ב-2013 למודל מנויים בלבד. מי שרוצה להשתמש בתוכנה משלם מדי חודש – לנצח. הפסקת התשלום משמעה איבוד גישה מיידי.

עוד ועוד חברות עברו בהשראתה למודל הזה – החל ממיקרוסופט, שממש מונעת כיום מצרכנים לקנות רישיון קבוע לאופיס, ועד BMW, שגובה מנוי על שימוש בתכונת חימום המושבים ברכבים שלה. כן, גם חברות שמוכרות מוצרים פיזיים גילו שאפשר לנעות את חלק מהתכונות שלהם מאחורי "חומת תשלום" – והן לא מהססות לעשות זאת.

יצרניות מדפסות היו מה"חלוצות" של הטכנופיאודליזם: מחסניות דיו מגיעות עם שבבים שמונעים שימוש במחסניות חלופיות זולות. HP הלכה עם זה ממש רחוק עם שירות "Instant Ink" – מנוי שעוקב אחרי כמות ההדפסות, וברגע שמפסיקים לשלם – המדפסת מסרבת לעבוד, אפילו אם יש בה מחסנית דיו מקורית מלאה (!).

תעשיית הגיימינג אימצה בהתלהבות את עידן ה"שירות". משחקים שנרכשו בעשרות ואף מאות דולרים יכולים להפסיק לעבוד לפתע כשהחברה מחליטה לסגור את השרתים. ב-2024 עלתה לכותרות יוזמה בשם "Stop Killing Games", שדורשת מחברות משחקים להבטיח שמשחקים ימשיכו לתפקד גם לאחר סגירת שרתים רשמיים. העצומה אף הגיעה לדיון בנציבות האירופית, ועשויה להפוך לחוק שיחייב מפתחות משחקים לאפשר לגורמי צד שלישי ליצור שרתים חלופיים למשחקים שהן מחליטות לנטוש.

אבל כנראה שתי החברות שממחישות יותר מכל את המצב הן סוני ואמזון: שתיהן הכניסו לרישיונות של מוצרים דיגיטליים ניסוחים משפטיים שטוענים ש"רכישה" היא למעשה רק רישיון שימוש זמני, כאשר אמזון הגדילה לעשות ומוכרת ספרי לימוד דיגיטליים "לכל החיים" – לחמש שנים.

"זכות התיקון”: חזית המאבק

בשנים האחרונות צומחת תנועה גלובלית בשם "Right to Repair" – זכות התיקון. פעילים, ארגוני צרכנים ומחוקקים דורשים לחייב יצרנים לאפשר לצרכנים לתקן את המוצרים שלהם, לקבל גישה לחלקי חילוף ולתוכנות אבחון.

ההתנגדות של התעשייה עזה. חברות טוענות לדאגה לבטיחות הצרכן, להגנה על קניין רוחני ולסכנות אבטחת מידע. המבקרים משיבים שמדובר בתירוצים להגנה על מודל עסקי שמפיק רווחים עצומים מתיקונים יקרים ומהחלפת מוצרים מוקדמת.

האיחוד האירופי ומספר מדינות בארה"ב מובילים חקיקה בתחום, אם כי הדרך עוד ארוכה. בישראל, הנושא רק מתחיל לקבל תשומת לב ציבורית.

לא רק עניין של תשלום

הבעיה עמוקה יותר מהשאלה האם אנחנו משלמים מנוי על שימוש במוצרים שכבר קנינו: ישנים "מוצרים" רבים שאנחנו תלויים בהם לחלוטין גם בלי לשלם עליהם.

קחו למשל סוחר שמוכר דרך שופיפיי או אמזון. מספיק שמישהו בחברות הללו יחליט שהוא אולי עבר על אחד מאינספור כללים מיותרים במדיניות שלה – והחנות שלו תיחסם. כל העסק יירד לטימיון. הדבר רלוונטי גם למי שמוכרים דרך הרשתות החברתיות – מספיק שכמה אנטישמים מתאגדים כדי לשלוח דיווחים על סוחר ישראלי כדי שהאלגוריתם של פייסבוק יחסום לו את החשבון, ו"בעל הבית" לא באמת זמין ל"שוכרים" שנתקלים בבעיות ורוצים לטפל בהן.

תעשיית המשפיענים גם היא סוג של טכנופיאודליזם: לאנשים האלה אין מעסיק שמשלם להם משכורת מסודרת, ומספיק שינוי בסדרי העדיפויות של האלגוריתם בפייסבוק/אינסטגרם/טיקטוק כדי לגרום להם לאבד מיליוני חשיפות בחודש, ששוות הרבה מאוד כסף.

עתיד הבעלות

המגמה ברורה: חברות רבות מעדיפות שלא תהיו בעלים של כלום. בעולם האידיאלי שלהן, כל מוצר הוא שירות, כל שימוש הוא מינוי, וכל תכונה ניתנת להפעלה או השבתה מרחוק בהתאם לתשלום.

השאלה היא האם הצרכנים יקבלו את המציאות הזו, או שיתחילו להתנגד. בינתיים, בפעם הבאה שתרכשו מוצר, כדאי לשים לב לאותיות הקטנות: האם כל התכונות שלו זמינות כחלק מהרכישה או שחלקן דורשות תשלום חודשי? האם יש אפשרות להשתמש במוצר אם היצרנית פושטת רגל והשרת שלה נסגר? או, במלים אחרות: האם אני באמת הבעלים – או רק שוכר בחסדי האדון הדיגיטלי?