מערכת התחבורה בישראל נמצאת במשבר עמוק שכל אזרח מרגיש מדי בוקר על בשרו. בזמן שבעולם ערים כמו טוקיו ולוס אנג'לס כבר מנוהלות על ידי אלגוריתמים חכמים שמונעים פקקים מראש, בישראל עדיין מנסים לפתור בעיות של המאה ה-21 עם כלים של המאה הקודמת. האם הבינה המלאכותית היא גלגל ההצלה שחסר לנו?
מערכת התחבורה בישראל נמצאת במשבר מתמשך שכולנו מרגישים מדי יום, פקקים שאינם נעלמים, רכבות שמעוכבות יותר מאשר מגיעות, אוטובוסים שאיחורים בהם אינם חריג אלא הכלל, וחוסר תיאום בין אמצעי התחבורה השונים שלעיתים נראה בלתי פתיר. למרות תקציבי עתק ותחינות ציבוריות חוזרות, המציאות בשטח שומרת על תמונה עגומה של חוסר יעילות וכשלים מערכתיים.
מחקרים עדכניים מצביעים על שיפור מסוים בשירות התחבורה הציבורית, אולם עדיין נותר פער עצום בין הציפייה לפתרונות יעילים לבין המציאות בשטח.
הנתונים מדאיגים: משרד התחבורה דיווח על שיא של 912 מיליון נסיעות בשנת 2025. למרות הגידול בכמות הנוסעים, הנתונים (לפי נתוני Moovit ו-CBS) מראים את המחיר שהנוסע משלם: ישראלי מבלה בממוצע 70 דקות ביום בתחבורה ציבורית (הלוך וחזור), כאשר כ-25% מהנוסעים ממתינים מעל 20 דקות בתחנה בכל יום. הנתונים רק מדגישים לנו את התלות הגדולה של הציבור בתחבורה ציבורים, שמסרבת להתייעל.
בעוד משרד התחבורה מצהיר על הפניית תקציבים לפיתוח תחבורה ציבורית, נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מראים ירידה דרמטית בהקמת תשתיות חדשות, תוך חוסר התאמה מוחלט לגידול המואץ בכמות כלי הרכב על הכביש.
הנתונים מראים לו שהבעיה אינה רק תקציבית, היא בראש ובראשונה מערכתית. בישראל כמעט ולא קיימת מערכת מסונכרנת לתיאום בין אמצעי התחבורה השונים. אזרח שמנסה להגיע לצומת עירוני מרכזי עשוי לגלות שכל אמצעי תחבורה - אוטובוס, רכבת, או המטרו העתידי מתוזמן בצורה נפרדת לחלוטין, ללא כל התאמה בין לוחות הזמנים.
במצב כזה, הפתרונות ה"רגילים" כמו סלילת כבישים נוספים או הגדלת צי האוטובוסים פשוט אינם מספיקים. נדרש שינוי תפיסתי שבבסיסו עומד ניהול חכם של מידע, תיאום בזמן אמת וניתוח נתונים בהיקף גדול. כאן בדיוק נכנסת הבינה המלאכותית (AI) ככוח משנה משחק.
"המהפכה האמיתית של ה-AI היא ביכולת להפוך אוסף של קווים נפרדים למערכת אחת ש'מדברת' בינה לבין עצמה. היום, הנתק בין הרכבת לאוטובוס הוא חסם חברתי - הוא מייצר חרדה אצל הנוסע", מסביר חן ברקת, מומחה בתחום AI.
"הפוטנציאל כאן הוא לייצר סנכרון דינמי: מערכת שיודעת להגיד לאוטובוס להמתין שלוש דקות נוספות כי היא מזהה שהרכבת מתעכבת, או להזרים תגבור לתחנה שבה נוצר עומס חריג. כשהטכנולוגיה מנהלת את החיבורים האלה, היא מסירה מהנוסע את נטל התיאום ומייצרת חוויה של רצף ניידותי, שזה הבסיס לאמון הציבור במערכת".
בעוד שבישראל המערכות מגיבות לאירועים בדיעבד, בערים הגדולות בעולם ה-AI כבר מנהל את הזרימה. בטוקיו אחת הערים הצפופות בעולם משתמשת ב-AI לניתוח נתונים ממיליוני נוסעים וחיישנים. המערכת חוזה עומסים מראש ומשנה את תדירות הרכבות באופן דינמי.
התוצאה: דיוק ברמת דקות בודדות גם בשעות השיא. בלוס אנג'לס בירת הפקקים לשעבר עברה לניהול רמזורים חכם המנתח תאונות ועבודות בכביש בזמן אמת, ומקצר את זמני הנסיעה בעשרות אחוזים ללא התערבות ידנית.
למרות היותה "אומת הסטארט-אפ", בתחום התשתיות המקומיות המצב שונה. לפי ברקת, הכשל המרכזי הוא היעדר תשתיות מידע מנוהלות "אנחנו רגילים לחשוב שפתרון דורש עוד נתיבים ועוד בטון, אבל באמצעות ניהול תנועה חכם, אנחנו יכולים להפוך את הכביש ל'תשתית נושמת' - כזו שמשנה את ייעוד הנתיבים או את תזמון הרמזורים לפי זרימת התנועה האמיתית באותו רגע. זה אימפקט טכנולוגי שחוסך משאבי עתק למדינה ומונע פגיעה מיותרת במרחב העירוני".
ישראל עומדת בפני צומת הכרעה: האם להמשיך להשקיע רק בבטון וסלילה, או להתחיל להשקיע במוח שמאחורי הכבישים. הפתרונות כבר קיימים ומיושמים בעולם; כעת נותר לראות אם המדינה תחליט לקום מהפקק ולהפוך את ה-AI לחלק מההווה שלנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו