כמעט בכל טקסי הסיום במוסדות אקדמיים נוהגים לצטט את יאנוש קורצ'אק: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים". כמי שנכח לאורך השנים בלא מעט טקסים כאלה, קשה שלא להסכים. זה משפט יפה, כמעט מתבקש באירועים כאלה, והוא גם נכון. האקדמיה הישראלית מחנכת אנשים ברמה גבוהה מאוד ומשקיעה בכך מאמץ ומשאבים רבים. השאלה המטרידה מתחילה רגע אחרי, כשהאורות באולם כבים והחיים המקצועיים מתחילים באמת.
כדי להבין מה קורה אחרי הלימודים האקדמיים, כדאי להציץ בנתונים שפורסמו לאחרונה ומציגים תמונת מצב מדאיגה. הממצאים מצביעים על כך שבשנים האחרונות מאזן ההגירה של אקדמאים ישראלים הפך שלילי, כלומר מספר היוצאים לשהות ממושכת בחו"ל גבוה ממספר החוזרים לישראל.
זהו תהליך מתמשך שמעיד על קושי הולך וגובר של המדינה לשמר כאן את ההון האנושי שהיא עצמה הכשירה. האקדמיה הישראלית שולחת חוקרים צעירים לחו״ל כחלק מתהליך ההכשרה, מתוך הנחה שהם ישובו עם ידע, ניסיון וקשרים. כאשר השהייה מתארכת מעבר לפוסט־דוקטורט המקובל, זו כבר איננה תופעת לוואי של שוק גלובלי, אלא סימפטום של כשל מערכתי. המדינה מתקשה לספק את התנאים שיאפשרו לאותה השקעה לחזור ולהניב פירות בישראל.
הבעיה איננה רק בכך שאקדמאים עוזבים, אלא במי שעוזב. שיעור השוהים בחו"ל גבוה במיוחד בקרב בוגרי תחומי STEM ובקרב דוקטורים במתמטיקה ומדעי המחשב. לא מדובר בקבוצה שולית או מקרית, אלא באנשים שנמצאים בלב העשייה המדעית והטכנולוגית של ישראל. כשהקבוצה הזו מתקשה לראות כאן עתיד מקצועי יציב, זהו כבר סימן אזהרה מערכתי.
התופעה הזו איננה גזירת גורל, וגם לא תוצאה בלתי נמנעת של שוק גלובלי תחרותי. מדינות רבות מתמודדות עם אתגרים דומים, אך בוחרות להשקיע באופן עקבי בתשתיות מחקר, ביצירת אופק מקצועי ברור ובמתן ודאות לחוקרים צעירים. בישראל, לעומת זאת, מי שמבקש לבנות קריירה אקדמית או מחקרית ארוכת טווח נאלץ להתמודד עם חוסר יציבות מתמשך, תקציבים קצרי טווח ותחרות יומיומית על משאבים בסיסיים. במציאות כזו, ההחלטה לעזוב איננה בריחה, אלא חיפוש אחר תנאים שמאפשרים תכנון אמיתי קדימה.
האקדמיה הישראלית ממשיכה לעשות את חלקה. היא מכשירה חוקרים, משקיעה במחקר ומטפחת מצוינות לאורך שנים. אך בשלב הקריטי, שבו נדרש גב מערכתי והמשכיות, האחריות עוברת למדינה. בלי תשתיות מחקר חזקות, בלי ודאות תעסוקתית ובלי מחויבות ארוכת טווח, ההשקעה האקדמית זולגת החוצה רגע לפני שהיא אמורה להניב את פירותיה כאן.
ההשלכות אינן תיאורטיות ואינן שייכות רק לעתיד רחוק. הן מורגשות כבר בעתיד הקרוב, בפגיעה ביכולת של ישראל לשמר יתרון תחרותי, לחזק את ההייטק, להעמיק מחקר ולבנות שכבת מומחים שתישא את הכלכלה והביטחון בשנים הבאות. זהו תמרור אזהרה ברור, שלא ניתן עוד להתייחס אליו כבעיה של האקדמיה בלבד, אלא כאתגר לאומי רחב.
אם ישראל מבקשת להשאיר כאן את טובי המוחות שלה, היא חייבת להפסיק לנהל השקעות שנבחנות על פני דורות בראייה צרה של שנה אחת. המבחן איננו רק אם ההשקעה תניב פירות, אלא אם אותם פירות יישארו בישראל. האקדמיה מחנכת לדורות, אך בלי מחויבות מערכתית אמיתית, הצלחתה תמשיך להירשם בעיקר מחוץ לגבולות המדינה.
הכותב הוא יו"ר ארגון בוגרי הטכניון וסגן נשיא בכיר לטכנולוגיה בחברת Delinea
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו