יש רגעים שבהם חברה טכנולוגית מפסיקה להיות סיפור על חדשנות ומתחילה להיות סיפור על הישרדות. לא במובן הדרמטי של קריסה, אלא במובן העמוק יותר: הרגע שבו היתרון הראשוני כבר אינו מספיק, והעתיד תלוי ביכולת לתרגם חזון למבנה עסקי יציב. OpenAI מתקרבת לרגע כזה.
אחרי כמה שנים חלומיות שבהן סימלה את עצם קיומה של הבינה המלאכותית, שנת 2026 מסתמנת כשנה שבה ייבחן לא איזה מודל חדש ונוצץ OpenAI מסוגלת לפתח, אלא לאיזו חברה היא יכולה להפוך. האם היא מסוגלת להיות אפל או מיקרוסופט של עידן הבינה המלאכותית; ובעיקר האם היא מסוגלת להגיע לרווחיות ולעמוד בהתחייבויות האדירות של פריסת תשתיות המחשוב שעליהן התחייבה - כדי לספק את הביקוש שהיא עצמה יצרה.
כדי להבין את עוצמת המפנה, צריך לחזור כשנה לאחור. OpenAI הייתה אז הכוכבת הכמעט בלתי מעורערת של עולם הבינה מלאכותית. ChatGPT לא היה רק מוצר מצליח, אלא שער הכניסה של האנושות לעידן ה-AI. קצב האימוץ היה חסר תקדים, והציפייה הייתה שכל השקה חדשה תדחוף את הגבול עוד קצת קדימה, במסלול המהיר אל ה-AGI (בינה מלאכותית כללית).
פרויקט "סטארגייט" הגרנדיוזי, לפריסת מרכזי נתונים בהיקף של חצי טריליון דולר, סימל שאיפה לשליטה בתשתיות המחשוב של העידן החדש. הנרטיב הדומיננטי היה של חברה שנמצאת צעד אחד לפני כולם, עד כדי כך שגוגל הוספדה לא פעם כמי שאיבדה את ההובלה ההיסטורית שלה. נדמה היה של-OpenAI יש גם את הידע, גם את האנשים וגם את היכולת לגייס את המשאב הקריטי ביותר של התקופה – מחשוב.
מהכוכבת הבלתי מעורערת לשוק תחרותי וצפוף
אלא שבמהלך 2025 החלה המציאות להדביק את הקצב. לא באירוע אחד דרמטי, אלא בשחיקה איטית של הקסם. ההשקה המקרטעת של GPT-5 לא יצרה את רגע הוואו שציפו לו. הדפדפן שהציגה החברה לא הניב אימוץ משמעותי. פיצ’רים שנועדו להרחיב שימוש ולהעמיק מעורבות, כמו Pulse, לא תפסו.
בו בזמן, הזירה התחרותית השתנתה. חברות AI סיניות הוכיחו שניתן לפתח מודלים תחרותיים בעלות נמוכה לאין שיעור, גוגל חזרה לפסגה בקאמבק מזהיר עם Gemini 3 והדגימה את יתרונותיה המבניים הנובעים מערוצי ההפצה שלה כמו חיפוש, כרום, אנדרואיד וכלי עבודה ארגוניים. אנתרופיק נגסה בעקביות בשוק הארגוני עם דגש על אמינות, בטיחות ושימושים מקצועיים.
במקביל, ארגונים למדו לרתום מודלים בקוד פתוח, כמו Llama של מטא ומיסטרל האירופי, כדי להריץ מודלים מתקדמים בתוך התשתיות שלהם, מבלי לחשוף את הנתונים ולהיות תלויים בספק יחיד. התוצאה אינה קריסה של OpenAI, אלא שינוי אקלים. השוק חדל להתייחס אליה כברירת מחדל.
השינוי הזה מעלה שאלה יסודית: האם ל-OpenAI יש "חפיר" (moat). במונחים עסקיים, חפיר הוא יתרון מבני שמקשה על מתחרים לא רק לצמצם את הפער הטכנולוגי, אלא גם לתרגם יכולת דומה לאחיזה אמיתית בשוק. בתחילת הדרך סברו רבים של-OpenAI יש חפיר כזה, משום שמעט מאוד חברות יכלו לפתח מודלי שפה גדולים ברמה הזו. השנה האחרונה הוכיחה שזה לא המצב.
היכולת לפתח LLM איכותי אינה נדירה כפי שנדמה היה, והפערים מצטמצמים במהירות. במציאות כזו, החפיר אינו יכול להיות המודל עצמו. הוא חייב להיות בהפצה, בהרגלי שימוש, ביכולת להפוך אינטליגנציה גולמית לערך עסקי מתמשך.
מאות מיליארדי משתמשים, מתי מעט מנויים משלמים
כאן מתחדד המתח המרכזי של OpenAI. מצד אחד, בסיס משתמשים עצום שמעניק לה כוח תודעתי חסר תקדים. מצד שני, זהו גם בסיס שמכביד מאוד על התשתיות, בעוד רובו המוחלט אינו משלם. הקושי לבצע מוניטיזציה למשתמשים החינמיים התברר כעמוק יותר מהצפוי. שילוב פרסום בתוך חוויית שיחה התגלה כבעייתי. ניסיונות לגעת במסחר מקוון או במשטחי פרסום עקיפים לא הבשילו. הצ’אט, שהפך למנוע הצמיחה, הוא גם מלכודת כלכלית.
מנגד, העולם הארגוני נראה כהבטחה הגדולה. שם נמצאות ההכנסות, ושם גם התיאבון לצרוך נפחי מחשוב עצומים לאורך זמן. אלא שהארגונים אינם מחפשים צ’אטבוט חכם, אלא מערכת שמסוגלת לקחת אחריות על עבודה, להשתלב בתהליכים קיימים, לעמוד בדרישות ממשל, אבטחה וציות, ולהחזיר תוצרים שאפשר להטמיע מיידית.
מתבהר שהצ’אטבוט הכללי אינו היעד הסופי, אלא שלב ביניים. השוק כבר שבע משיחות חכמות. הערך האמיתי נמצא במעבר מעזרה נקודתית להאצלת עבודה. מסוכנים שמבצעים משימות מקצה לקצה, דרך מערכות שמנהלות תהליכים שלמים, ועד אינטגרציה עמוקה בתוך הארגון.
זהו מעבר מעולם שבו AI הוא כלי, לעולם שבו הוא שכבת תפעול. אבל המעבר הזה דורש שינוי מנטלי עמוק, גם אצל המשתמשים וגם אצל החברה שמספקת את הטכנולוגיה. הבעיה היא ששני העולמות הללו, הצרכני והארגוני, מתחרים על אותו משאב מוגבל: מחשוב.
כאן גם התבהר ב-2025 מה הן באמת מעבדות הפרונטיר. לא ספקיות של IP שאין לו תחליף, אלא ספקיות של "אסימונים", של מחשוב, של קיבולת, "מפעלי AI". האנלוגיה לחברות אנרגיה הולכת ומתחדדת. הן בונות תחנות כוח יקרות, מוכרות יחידות צריכה, ופועלות בשוליים שנשחקים ככל שהשוק מתבגר. במובן הזה, OpenAI נמצאת בעמדת נחיתות מבנית מול שחקנים ששולטים גם בתשתית, גם בהפצה וגם במוצרי הקצה.
מי כאן הבועה?
המשוואה הפיננסית שנוצרת כאן מטרידה. OpenAI אינה חברת תוכנה קלאסית, אלא חברת מחשוב עתירת הון. הסקייל יקר והסקייל הוא המוצר. החברה עדיין אינה רווחית, ולפניה התחייבויות עתק למחשוב לשנים קדימה. שאלת השאלות ששולטת בשיח היא, האם ה-AI היא בועה? אבל אולי השאלה הנכונה היא מצומצמת יותר: האם OpenAI היא בועה?
כלומר, האם מדובר במבנה פיננסי ממונף שזקוק להזרמות הון הולכות וגדלות כדי להמשיך לפעול. שותפיה הגדולים, אורקל, סופטבנק, AMD ואחרים, תלויים בהצלחתה אך גם חשופים לה. החשש הוא ממצב שבו OpenAI הופכת לבור ללא תחתית, חברה שתמיד צריך להזרים אליה עוד הון כדי למנוע קריסה, בלי נקודת עצירה ברורה.
מעל כל זה מרחפת הבטחת ה-AGI. היא עדיין חזון עוצמתי, אולי המנוע הרעיוני החזק ביותר של התעשייה כולה. אך ככל שהזמן עובר, קשה יותר לבנות עליה הצדקה פיננסית. AGI הוא יעד, לא מודל עסקי. הוא אינו מסביר כיצד משרתים חוב, כיצד בונים תזרים, וכיצד מגיעים לרווחיות לפני שהלחץ גובר.
בקצה הדרך ממתינה גם שאלת ההנפקה. ההערכות על IPO בשווי של טריליון דולר מציבות רף ציפיות כמעט בלתי אפשרי. כדי להצדיק שווי כזה, OpenAI תצטרך להמשיך לצמוח בקצב גבוה מאוד, להוכיח שמנוע ההכנסות הארגוני אכן עובד, ולהראות שליטה בהוצאות ובקיבולת. זו משימה מורכבת גם לחברות בוגרות בהרבה.
ישנו חשש כי הנפקה בשווי כזה לא תהיה אלא דרך נוספת לנפח את הסיפור פעם אחת נוספת, להעביר חלק מהנטל והסיכון אל הציבור, ולהגדיל עוד את ההימור סביב מודל שעדיין לא הוכיח את עצמו כרווחי ויציב לאורך זמן.
האם אלטמן כבר אינו האדם הנכון במקום הנכון?
לבסוף, יש את שאלת ההנהגה. OpenAI מזוהה בעיקר עם דמות אחת: סם אלטמן. אלטמן היה האדם הנכון לרגע ההיסטורי של הפריצה, לגיוס ההון ולבניית הנרטיב. השאלה של 2026 אינה אם הוא מבריק, אלא אם הוא האיש שיודע להוביל ארגון תשתית גלובלי, עתיר התחייבויות, אל תוך שלב של משמעת תפעולית וסקייל תעשייתי. לא מעט חברות טכנולוגיה כשלו בדיוק במעבר הזה.
כך, 2026 אינה שנה שבה OpenAI תנצח או תפסיד את הבינה המלאכותית. היא שנה שבה יוכרע אם OpenAI יכולה להמשיך להיות הציר שסביבו נבנה השוק, או שהיא תהפוך לשחקנית מרכזית בתוך מערכת רחבה יותר, שבה הכוח מתחלק בין תשתיות, פלטפורמות ויישומים. עבור חברה שנולדה מתוך תחושת ייעוד היסטורי, זהו רגע מבחן. רגע שבו החזון חייב לפגוש מבנה, והעתיד נדרש להוכיח שהוא לא רק אפשרי, אלא גם בר-קיימא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו