בזכות שקית בוטנים וכרטיס אשראי: כך הומצא סוגר הפלסטיק לשקיות

הלחם הפרוס, התבלינים בארון ואפילו פירות וירקות במזווה – כל המוצרים הללו מגיעים לעתים קרובות בשקיות, שבארץ סוגרים בד"כ בחתיכת פלסטיק גמיש, אך בחו"ל נהוג לאטום אותם באמצעות חתיכת פלסטיק בצורה קרובה לריבוע, עם חור במרכז ופתח קטן להשחיל דרכו את ה"צווארון" שנוצר בזמן סגירת השקית. זה נראה כמו אביזה פשוט להחריד ומובן מאליו – אבל מאחורי חתיכת הפלסטיק הקטנטנה מסתתר סיפור של גאונות יומיומית והמצאה שהפכה לאחד החפצים הנפוצים ביותר על פני כדור הארץ.

מפצח הבוטנים

בשנת 1952, היה המהנדס פלויד גְרֶג פַּקְסְטון, שעבד בחברת ייצור המסבים הכדוריים של אביו, בטיסה הביתה לעיר יאקימה במדינת וושינגטון, וקיבל מהדיילים חבילת בוטנים. הוא פתח אותה, אכל כמה – ואז רצה לסגור את השקית עד לפעם הבאה שיתחשק לו ללעוס. הבעיה: ברגע שהשקית היתה פתוחה, לא היתה דרך טובה לסגור אותה. פקסטון חיפש בחפציו, ומצא כרטיס אשראי פג תוקף ואולר (כן, פעם היה אפשר לעלות למטוסים עם חפצים חדים). הוא חתך מכרטיס האשראי חתיכה בצורה שאיפשרה לו "לאזוק" באמצעותה את השקית כדי ליצור איטום מספיק.

תקופה קצרה לאחר מכן, פנתה אליו חברה חקלאית שעסקה בגידול ושיווק תפוחים, בשאלה האם יוכל לתכנן עבורה תחליף לפתרונות סגירת השקיות הקיימים: גומיות שנקרעו, קשירה שלקחה זמן, וסוגרי מתכת שהיו יקרים. הוא נזכר בעיצוב שיצר לעצמו בטיסה, ומייד הציע אותו לחברה. היא הזמינה ממנו אספקה ענקית, ששימשה אותו לבניית מכונה שתייצר את הסוגרים בהמוני יחידות במהירות.

פשטות היא גאונות

מה שהופך את ההמצאה למבריקה הוא הפשטות שלה: התופסן עשוי מחתיכת פלסטיק אחת, ללא חלקים נעים, ללא מנגנונים מורכבים. הוא ניתן לשימוש חוזר, קל לייצור, וזול למדי. הצורה המרובעת עם החריץ מאפשרת להחליק אותו על השקית ולהסיר אותו בתנועה אחת פשוטה.

ב-1954 ייסד פקסטון את חברת Kwik Lok, שעד היום נמצאת בשליטת המשפחה ומייצרת מיליארדי תופסנים. ההערכות מדברות על כ-5 מיליארד יחידות בשנה, מה שהופך את המוצר הזעיר הזה לאחד החפצים הנפוצים ביותר בעולם.

יותר מסתם סוגר

לתופסן הפלסטיק יש גם פונקציה נסתרת: צבעים שונים וקודים שמוטבעים עליו מציינים לעיתים קרובות את יום האפייה של הלחם. זו מערכת שמאפשרת לעובדי הסופרמרקט לזהות במהירות אילו מוצרים צריך להוריד מהמדף.

בשנים האחרונות צצו גם שימושים יצירתיים: אנשים משתמשים בתופסנים לסימון כבלים חשמליים, כסימניות בספרים, ואפילו כחלקים במלאכות יד.

המורשת של פקסטון

פקסטון מת ב-10 בדצמבר 1975, בגיל 59. באופן פרדוקסלי, הוא הגיש במהלך שנות חייו כמה וכמה בקשות לרישום עיצוב התופסן כפטנט, אך סורב פעם אחר פעם. לעומת זאת, משרד רישום הפטנטים האמריקאי כן העניק לו את הזכויות על תהליך הייצור והאריזה הקשורים בתופסן שהמציא.

ההמצאה של פקסטון ממשיכה לחיות במטבחים רבים ברחבי העולם גם היום, 50 שנה ושבועיים אחרי מותו. הוא הוכיח שלא צריך רעיון גדול כדי לשנות את העולם – לפעמים מספיק להסתכל על בעיה יומיומית ולהעז לחשוב על פתרון יצירתי.