המאבק שהכניע את אפל, ואיך הוא קשור למכונת הכביסה שלכם

כמה מכונות כביסה, מקררים או טלוויזיות כבר היו לכם? אם תשאלו את סבא שלכם, הוא יגיד לכם שזה "יותר מדי", ומיד לאחר מכן יספר איך במאה הקודמת, כשהתקלקל מכשיר חשמל בבית הוא היה מזמין טכנאי, או אולי אפילו מתקן בעצמו, ונשאר עם אותם מכשירים עשרות שנים.

מה גרם לכך שדווקא בתקופה שבה יוקר המחיה עולה, אנחנו מעדיפים לזרוק ולקנות חדש מאשר לתקן את הקיים? לפי אחת התנועות הגדולות שקמו בשנים האחרונות, זה לא מקרה - אבל אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, או לפחות לתקן אותו, במקום להחליף באחד חדש.

הזכות לתקן

התנועה המדוברת נקראת "Right to Repair", או בתרגום חופשי "הזכות לתקן". העיקרון הבסיסי שלה אומר שמותר לכל אחד מאיתנו לתקן את רכושו, ללא כל מגבלה.

אבל למה בכלל צריך תנועה שתצהיר את זה? זה לא ברור מאליו? מי שיצפה בסרטוני היוטיוב הפופולריים של אחד ממובילי התנועה כיום, לואיס רוסמן, ויקדיש לכך כמה דקות של מחשבה, יבין שהתשובה לא ברורה כפי שהיה ניתן היה לצפות.

תחום הצרכנות עבר בעשורים האחרונים תמורות דרמטיות, ולא לכיוון טוב. יצרני אלקטרוניקה פיתחו שורה של מנגנונים שהפכו תיקון עצמאי של מכשירים לקשה עד בלתי אפשרי: ברגים ייחודיים שדורשים כלים מיוחדים, רכיבים מולחמים ללוח-האם במקום כאלה שאפשר לנתק ולחבר לבד, תוכנה שמזהה חלקי חילוף "לא מורשים" ומסרבת לעבוד, וסירוב למכור חלקי חילוף או להציג תיעוד טכני לציבור הרחב.

התוצאה: מכשיר שעולה אלפי שקלים הופך למעצור דלת בגלל רכיב זניח שעלותו כמה עשרות שקלים לכל היותר. הצרכן ניצב בפני ברירה כפויה - לשלם סכום מופקע על תיקון מורשה, או לרכוש מכשיר חדש.

המחיר הכלכלי

המשמעות הכספית עבור משקי בית היא עצומה. סמארטפון שמסך הזכוכית שלו נשבר עשוי לעלות מאות שקלים בתיקון מורשה, כאשר הזכוכית עצמה עולה עשרות שקלים בלבד. מחשב נייד שהסוללה שלו התיישנה דורש תיקון יקר במעבדה, במקום רכישה של סוללה והחלפה של כמה שניות - כפי שהיינו עושים לפני 10-15 שנה, כי היצרן החליט להלחים את הסוללה ללוח האם. מכונת כביסה "חכמה" מסרבת לפעול כי חיישן זול נכשל, והיצרן דורש החלפת יחידה שלמה.

במצטבר, משפחה ממוצעת מוציאה אלפי שקלים בשנה על החלפת מכשירים שניתן היה לתקן בעלות משתלמת. זהו מס סמוי שמשלמים הצרכנים ליצרנים שתכננו במכוון מוצרים קצרי חיים.

התיישנות מתוכננת

עד שנות ה-80 או ה-90, תיקון היה הנורמה. חנויות חלקי חילוף שגשגו בכל שכונה, טכנאים עצמאיים פעלו בכל עיר, ומדריכי הפעלה של מכשירים כללו שרטוטים טכניים מפורטים. מכשירים תוכננו להחזיק עשרות שנים, או לפחות לאפשר תיקונים ושדרוגים שיאריכו את חייהם לפרק זמן כזה.

התרבות הזו לא נעלמה מעצמה - היא נדחקה החוצה בכוונה תחילה. המונח "התיישנות מתוכננת" (planned obsolescence) מתאר אסטרטגיה עסקית של תכנון מוצרים כך שיתקלקלו או יתיישנו בטווח זמן קצוב ויאלצו את הצרכן לרכוש מחדש, וכך לשלם ליצרנית כסף רב לעתים קרובות.

אפילו אפל

בשנים האחרונות החלה מגמה לכיוון ההפוך. זה התחיל עם עקרון "Ecodesign" שהציג הארכיטקט ההולנדי-אמריקאי סים ון-דר-רין ב-1996, והפך ב-2009 לשורת תקנות באיחוד האירופי, המעודדות יצרנים להבטיח זמינות חלקי חילוף לתקופות ממושכות ולספק מידע טכני הדרוש לתיקון. צרפת הלכה צעד קדימה עם "מדד התיקון" - דירוג חובה על מוצרי אלקטרוניקה, שמציג לצרכן עד כמה קל יהיה לתקן את המוצר לאחר הרכישה.

בארה"ב, מאז 2001 מנסים צרכנים לדחוק בפוליטיקאים לחוקק חוקים שיחייבו יצרניות לאפשר תיקון עצמאי של רכוש. החוק הראשון מסוג זה הוצע ב-2001 לגבי כלי רכב, אך הלובי העוצמתי של התעשייה הזו הצליח להפיל אותו פעם אחר פעם. ביולי 2012 הפכה מסצ’וסטס למדינה הראשונה בארה"ב שאימצה חוק כזה, וב-13 השנים שחלפו מאז עברו חוקים נוספים מסוג זה במדינות שונות וברמה הפדרלית.

אפילו אפל, שהייתה סמל להתנגדות לתיקון עצמאי, נאלצה להקים תוכנית לתיקון עצמי תחת לחץ רגולטורי וציבורי - אם כי היא עשתה מאמצים עילאיים להפוך את התהליך לבלתי אפשרי עבור רוב האנשים.

מעבר לכסף: ההיבט המוסרי

בארה"ב, המאבק על חוקי "הזכות לתקן" חשף עוולה מוסרית שנראית כמו תסריט מעולם המדע הבדיוני: חוק זכויות היוצרים המתוקן (או בשמו המלא Digital Millennium Copyright Act) שעבר ב-1998 קבע - בעקבות ניסוחים שתוכננו בקפידה על ידי לוביסטים - שחברות יכולות למנוע מלקוחות לתקן את הציוד שרכשו מהן כדין, בטענה שלקוח שמסתכל "מתחת למכסה" מפר את הזכות של החברה לבעלות על התוכניות של המכשיר או הפריט.

הדבר הוביל לכך שכיום, כאשר מכשירים רבים מחוברים לאינטרנט, מתכנתים שמוצאים דרכים למנוע ממכשירים להיות מושבתים מרחוק על ידי היצרנית (למשל כאשר חברה נסגרת) נחשבים לעבריינים ועלולים לשבת בכלא.

מעבר לעוול האדיר של הפקעת הבעלות על מכשירים שנקנו במחיר מלא, ליכולת לתקן יש גם משמעות סביבתית. פסולת אלקטרונית היא אחת הבעיות הסביבתיות הדוחקות ביותר - עשרות מיליוני טונות של מכשירים מושלכים בכל שנה, רבים מהם מכילים חומרים רעילים, מסוכנים או נדירים ורובם יכולים להמשיך לעבוד אם רק יבוצע בהם תיקון קל.

תאמינו שאפשר לתקן

כותרת המשנה הזו היא לא רק מאמר יפה של חז"ל, היא מציאות שקורמת עור וגידים בשנים האחרונות. כאמור, אירופה העבירה החל מ-2009 שורת תקנות שמעודדות תיקון מכשירים קיימים; ארה"ב החלה את הדרך לשם בעשור הקודם; וקהילות תיקון צומחות ברחבי העולם: "בתי קפה לתיקון" שבהם מתנדבים מסייעים לאנשים לתקן מכשירים, ערוצי יוטיוב עם מיליוני צופים המציעים מדריכי תיקון, ואתרים כמו iFixit שמפיצים ידע טכני בחינם.

תנועת הזכות לתקן היא לא סתם טרנד - היא התיקון של עיוות שנמשך עשורים. ההכרה שמוצר צריך להחזיק מעמד, שניתן לתקנו, ושהידע הזה צריך להיות נגיש למי שרכש את המכשיר ולא רק למי שיצר אותו, אינה רעיון מהפכני. זו חזרה לשפיות.