ג'יין גודול, חוקרת קופים שהתפרסמה עקב מחקריה, במסגרתם חיה עם קהילות שימפנזים באפריקה ותיעדה את התנהגותם בסרטים תיעודיים ומחקרים פורצי דרך שהפכו אותה לאחת מפעילות הסביבה הבולטות בעולם, הלכה לעולמה אתמול (רביעי) בגיל 91. מכון ג'יין גודול הודיע על מותה מסיבות טבעיות בפוסט באינסטגרם.
גודול נולדה בלונדון ב-1934. בספרה ״בצל האדם״ (In the Shadow of Man) היא תיארה זיכרון מוקדם בו הסתתרה בלול כדי לראות איך תרנגולת מטילה ביצה, ונשארה שם כל כך הרבה זמן עד שאמה דיווחה עליה למשטרה כנעדרת.
בגיל עשר קיבלה את ספרה הראשון, "טרזן", מה שהוביל אותה לבסוף בדרך המקצועית והאישית שבה הלכה.
בגיל 18 היא למדה בקורס מזכירות, אך חלומה נשאר איתה. ב-1957 היא קיבלה הזמנה לנסוע לחווה בקניה שהייתה בבעלות הוריו של מכר שלה. שם, היא פגשה את האנתרופולוג וחוקר המאובנים המפורסם לואיס ליקי במוזיאון להיסטוריה של הטבע בניירובי, והחלה לעבוד במוסד כעוזרת מזכירה.
שלוש שנים אחר כך, למרות שלגודול לא היה תואר אקדמי, ליקי שאל אם היא תהיה מעוניינת לחקור שימפנזים. היא אמרה לסוכנות הידיעות אי.פי ב-1997 שהוא בחר בה ״כי הוא רצה מישהו עם ראש פתוח״.
ההתחלה הייתה מלאה בקשיים. לדרישת השלטונות הבריטיים של האזור אז, אימה ליוותה אותה בתחילה. השימפנזים ברחו ממנה כשהתקרבה למרחק של כ-450 מטר מהם, והיא הייתה חולה במשך שבועות, ככל הנראה במלריה, ללא גישה לתרופות.
בסתיו 1960 היא הבחינה בשימפנזה מייצר כלי מזרדים לשליית טרמיטים מתוך הקן - זו הייתה התצפית הראשונה של חיה אחרת מייצרת כלים, מה שנחשב עד אז ליכולת אנושית בלעדית.
מחקר לא שגרתי
במחקרה, גודול נקטה בגישה לא שגרתית - היא לא התבוננה בהם מרחוק, אלא לקחה חלק בכל היבט של חייהם, האכילה אותם ונתנה להם שמות במקום מספרים - כמו שהיה נהוג עד אז - צעד שעורר ביקורת בחלקים של העולם המדעי.
גודול הראתה במחקריה שלשימפנזים יש אישיות אינדיבידואלית והם חווים רגשות כמו הנאה, שמחה, עצב ופחד. היא תיעדה קשרים בין אמהות לתינוקות, יריבות בין אחים ודומיננטיות זכרית, וממצאיה טשטשו את הקו המפריד בין בני אדם לשאר ממלכת החיות. בהמשך, היא גילתה ששימפנזים עוסקים בסוג של לחימה, וב-1987 היא והצוות שלה תיעדו אימוץ של גור בן שלוש בידי קוף שימפנזה אחר, ללא קשר ביניהם.
״מה שהשימפנזים לימדו אותי לאורך השנים זה שהם כל כך דומים לנו. הם טשטשו את הקו בין בני אדם לחיות״, אמרה לסוכנות הידיעות אי.פי ב-1997.
החשיפה הגדולה שלה לקהל הרחב הייתה על שער נשיונל ג'יאוגרפיק ב-1963 ולאחר מכן בסרט תיעודי שזכה לפופולריות רבה. תמונות של גודול בשטח עזרו לה ולחלק מהשימפנזים להפוך למפורסמים.
ב-1966 היא קיבלה דוקטורט בחקר התנהגות של בעלי חיים - והפכה לאחת האנשים הבודדים שהתקבלו לאוניברסיטת קיימברידג' כמועמדים לדוקטורט ללא תואר אקדמי קודם.
ב-1977 ייסדה את מכון ג'יין גודול לקידום המחקר על שימפנזים ושימור הטבע. ב-1986, לאחר שצפתה בכנס בסרט על ניסויים בחיות במעבדה שהטריד את מנוחתה, והיא עברה לפעילות הסברתית למען בעלי חיים בכל רחבי העולם. ״ידעתי שאני חייבת לעשות משהו״, אמרה.
מחקריה ופרסומיה שינו את הדרך שבה העולם הסתכל לא רק על ״קרובי המשפחה״ האבולוציוניים של בני האדם, אלא גם על המורכבות הרגשית והחברתית של כל בעלי החיים, והפכו אותה לשם מוכר בכל בית בעולם המערבי. בעשורים הבאים, פעלה גודול לחינוך ולהסברה בנושאים הומניטריים, לקידום מודעות למשבר האקלים ולהגנה על עולם הטבע.
ב-2021 זכתה בפרס טמפלטון היוקרתי, וב-2025 העניק לה נשיא ארה״ב אז ג'ו ביידן את מדליית החירות הנשיאותית.
גודול גם מונתה לשליחת שלום של האו״ם ופרסמה ספרים רבים, כולל האוטוביוגרפיה רבת המכר ״סיבה לתקווה״ (Reason for Hope) וספר אחר על חוויותיה שתורגם לעברית תחת השם ״אני והשימפנזים״. ב-2022, יוצרה בובת ברבי בדמותה הכוללת משקפת, תלבושת ספארי ושימפנזה.
״שם, בחוץ, כשאת לבד, את יכולה להפוך לחלק מהטבע והאנושיות שלך לא מפריעה״, אמרה לסוכנות הידיעות אי.פי ב-2021. ״זה כמעט כמו חוויה חוץ-גופית כשפתאום את שומעת קולות שונים ואת מריחה ריחות שונים ואת באמת חלק מרקמת החיים המדהימה הזו״.
ממקום מגוריה בעיר החוף בורנמות', בריטניה, היא הקדישה את רוב זמנה - גם אחרי גיל 90 - לנסיעות ברחבי העולם כדי לדבר באולמות מלאים. בין המסרים היותר רציניים, הנאומים שלה כללו לעתים קרובות חיקוי קולות השימפנזים או הבעת צער על כך שטרזן בחר "בג'יין הלא נכונה".
היא יצאה כנגד דרכי פעולה אלימות ואגרסיביות של חלק מפעילי האקלים שתפסו תאוצה בעשור האחרון, וטענה שהן עלולות להיות בעלות אפקט הפוך. כמו כן, היא התנגדה למסרים של ״אבדון וייאוש״ שגרמו לצעירים לאבד תקווה.
עצתה הייתה: ״התמקדו בהווה ותעשו בחירות היום שההשפעה שלהן תצטבר עם הזמן״.
גודול נישאה פעמיים. בעלה הראשון היה צלם חיות הבר הוגו ואן לאוויק, שנישאה לו ב-1964 ונפרדה ממנו עשר שנים מאוחר יותר. השניים נולד להם בן, שכונה ״גראב״. ב-1975 נישאה לדרק ברייסון, חבר הפרלמנט הטנזני, שמת חמש שנים לאחר מכן מסרטן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו