באלבניה רוצים למנות AI לשר - אבל מי יפתח את הקוד?
החזון האלבני לממשלת AI נולד מכאב של עשורים של שחיתות - אך מעלה שאלות מטרידות על עתיד הדמוקרטיה והחברה האנושית
,עודכן
0השמעה
בעולם שבו אמון הציבור במנהיגים הולך ונשחק,אלבניהמציבה חזון שנשמע כאילו נלקח מסטנפורד יותר מאשר מטירנה: להפוך למדינה הראשונה שבה משרדי ממשלה ינוהלו על ידיבינה מלאכותית. ראש הממשלה אדי רמה מציע, כמעט ברצינות מלאה, להפקיד את תיקי השלטון בידי אלגוריתמים, כאלה שאינם מתעייפים, אינם זקוקים לשכר, ובעיקר אינם יכולים להכניס שטרות לכיס פנימי.
החזון הזה נולד מהכאב המקומי, בדמות עשרות שנים של שחיתות, נפוטיזם, קשרים פוליטיים ומבני כוח עתיקים. אם האדם נכשל, אולי המכונה תוכל לתקן. תומכים כבר מציירים מציאות נקייה, כמעט סטרילית, בלי קשרים, בלי טובות הנאה, בלי בן דוד שחייב לקבל מכרז. האלגוריתם, בניגוד לשר, לא מחפש קולות בבחירות, הוא מחפש נוסחה שמביאה תוצאה.
אלא שכאן מתעוררת השאלה, האם שחיתות היא רק פעולה של יחידים, או שמא מערכת חברתית שלמה שמוטמעת עמוק בהיסטוריה הפוליטית? גם אם שר בינה מלאכותית יפעל ביעילות, מי יחליט מהן ההעדפות, מי יגדיר את הפרמטרים? הרי מי שכותב את הקוד הוא תמיד בן אנוש, עם אינטרסים, עם השקפות עולם ועם חולשות. האלגוריתם, במובן הזה, הוא רק מראה דיגיטלית של מי שבנה אותו.
כדי להבין את המהלך האלבני, כדאי להביט ברעיונות של קרטיס יארווין, ההוגה הפוליטי-טכנולוגי השנוי במחלוקת, שהציע כבר לפני שנים לנהל מדינה כמו חברת הייטק. מבחינתו, מדינה איננה זירה אידיאולוגית אלא מערכת תפעולית: יש מנכ"ל בעל סמכות מוחלטת, יש דירקטוריון מפקח, והאזרחים הם לקוחות שמצפים לשירות איכותי. לא פרלמנט רועש ולא מאבקים אינסופיים, אלא יעילות עסקית נטולת רעש.
אלבניה, במובנים מסוימים, לוקחת את החזון הזה צעד נוסף: לא רק מדינה כסטארטאפ, אלא מדינה שבה חלק מהמנהלים הם כבר לא בני אדם אלא קוד. אלגוריתם כ"שר משני" או אפילו כ"מנכ"ל בפועל". זה נשמע כמו שדרוג ליעילות, אבל גם כמו סכנה חדשה. כי אם המדינה היא חברה, והמנהלים הם מכונות, מי מחזיק את זכויות היוצרים על הקוד? מי שולט בשרתים? מי באמת מחזיק במפתחי-העל של השלטון?
אפשר לדמיין את אלבניה כסטארטאפ גיאופוליטי נועז, מדינה קטנה שמנסה לעקוף מגבלות של היסטוריה וגיאוגרפיה באמצעות מהפכה טכנולוגית. אך כמו בכל סטארטאפ, גם כאן אורבת סכנת "סקיילינג": אם האלגוריתם נכשל, הכשל איננו אישי אלא מערכתי, ובמדינה זה עלול להיות קטלני.
החזון האלבני הוא יותר מניסוי טכנולוגי, הוא ניסוי פילוסופי על טבע השלטון. האם אנו באמת רוצים להעביר את מושכות הניהול מהאנושי אל הפוסט-אנושי? האם זה פתח לגאולה דמוקרטית או למדרון חלקלק של דיקטטורה דיגיטלית, שבה האזרחים לא בוחרים יותר מנהיגים אלא גרסה חדשה של תוכנה?
בסופו של דבר, התשובה לא תימצא באלגוריתם עצמו, אלא בחברה שתבחר איך להשתמש בו. אולי הבעיה מעולם לא הייתה בשאלה מי יישב על כיסא השר, אלא איך נבנה מערכת שלא משנה מי יישב עליו - הוא יפעל למען הציבור. אלבניה, כך נראה, פשוט הציבה את השאלה הזו על שולחן העתיד.
הכותבת היא ד"ר בלה ברדה ברקת, יזמת ופרשנית לכלכלה וגיאופוליטיקה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו