רבים נוהגים לרוקן את הקומקום לאחר כל שימוש, מתוך אמונה שהרתחה חוזרת של אותם מים עלולה להזיק. הטענה הנפוצה היא שבהרתחות חוזרות מצטברים במים חומרים מזיקים כמו ארסן, ניטרטים או פלואוריד. אך פרופ' פייסל האי, ראש בית הספר להנדסה אזרחית, כרייה, סביבה ואדריכלות באוניברסיטת וולונגונג שבאוסטרליה, טוען בכתבה באתר The Conversation כי אין בסיס מדעי לחששות אלה.
"כדי להבין מדוע, בואו נבחן מה יש במי הברז שלנו ומה באמת קורה כשאנחנו מרתיחים אותם", כותב פרופ' האי. לשם דוגמה, הוא מנתח נתונים ציבוריים של חברת המים של סידני מהרבעון הראשון של 2025.
הנתונים מגלים שהמים עומדים בכל התקנים הנדרשים: רמת החומציות תקינה (מעט בסיסית), ריכוז החומרים המומסים נמוך מספיק כדי למנוע הצטברות אבנית, תכולת הפלואוריד מתאימה לשיפור בריאות השיניים, והמים מוגדרים כ"רכים" (כמות סידן נמוכה).
המים מכילים אמנם עקבות של מתכות כמו ברזל ועופרת, אך ברמות נמוכות מאוד. רמות המגנזיום נמוכות מכדי שניתן יהיה לחוש בהן בטעם, ורמות הנתרן נמוכות משמעותית מאלה שבמשקאות קלים.
חשבון פשוט
העיקרון פשוט: כדי שחומרים יתרכזו במים, חלק מהנוזל צריך להתאדות בעוד החומרים נשארים. אמנם מים מתאדים בכל טמפרטורה, אך עיקר ההתאדות מתרחשת בהרתחה. במהלך התהליך, חומרים אורגניים נדיפים עשויים להתנדף, אך כמות התרכובות האנאורגניות (כמו מתכות ומלחים) נשארת זהה.
פרופ' האי מדגים בחישוב פשוט: נניח שמרתיחים ליטר מים בקומקום בבוקר, כשתכולת הפלואוריד היא מיליגרם לליטר (בגבולות התקן). מכינים כוס תה עם 200 מיליליטר מהמים. אחר הצהריים מרתיחים שוב את המים שנותרו לכוס נוספת.
גם אם בהרתחה השנייה יתאדו 100 מיליליטר, כמות הפלואוריד בכוס השנייה (0.23 מיליגרם) לא תהיה גבוהה משמעותית מזו שבכוס הראשונה (0.20 מיליגרם).
דוגמה קיצונית יותר: במים שבחן פרופ' האי, ריכוז העופרת היה פחות מ-0.0001 מיליגרם לליטר. כדי להגיע לריכוז מסוכן (0.01 מיליגרם לליטר לפי התקן האוסטרלי), יהיה צורך להרתיח 20 ליטר מים עד שיישארו רק 200 מיליליטר - תרחיש בלתי סביר לחלוטין.
"מבחינה מעשית זה לא סביר שיקרה", מציין פרופ' האי. "רוב הקומקומים החשמליים מתוכננים להפסיק את החימום זמן קצר לאחר תחילת הרתיחה. כל עוד המים שאתם משתמשים בהם עומדים בהנחיות למי שתייה, אי אפשר באמת להגיע לריכוזים מזיקים בתוך הקומקום".
בנוגע לטעם, הוא מציין שאמנם ייתכנו הבדלים קלים עקב שינוי בריכוז המינרלים או אובדן חמצן מומס, אך ההשפעה על הטעם תלויה באיכות המים המקומיים ובהעדפות האישיות של כל אדם.
המסקנה של פרופ' האי חד-משמעית: "כל עוד המים בקומקום שלכם עמדו במקור בהנחיות למי שתייה בטוחים, הם יישארו בטוחים וראויים לשתייה גם לאחר הרתחות חוזרות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו