"הגיע היום הגדול: יום שישי, 14 במאי, 1948. השידור הראשון היה צריך להתחיל עם קריאת מגילת העצמאות במוזיאון ת"א בשעה 14:30 בתדר 6.82 מגהרץ (44 מטר) כ-8 דקות לפני הטקס הפסיק המשדר לפעול. נבהלנו מאוד. חששנו כי למרות מאמצינו, נידון העניין לכישלון. למזלנו, איתרנו ממש ברגע האחרון את הסיבה לתקלה (קבל פגום) והמשדר החל לשדר בדיוק בהתחלת הטקס. כך נודע לעולם על הקמת מדינת ישראל".
כך, בכתב יד מסודר של מהנדס, תיאר יעקב הינדן לא רק את הדקות המתוחות לפני שקולו של דוד בן גוריון נישא לכל רחבי ישראל ברגע המכונן של האומה, אלא גם גם את ששת החודשים שהובילו לרגע ההיסטורי הזה ושהיו יכולים להוות בסיס לסרט פעולה ומתח מרתק.
כתושב שכונת רמת ישראל-ביצרון במזרח תל אביב, שמעתי מדי פעם שהכרזת העצמאות שודרה מהמבנה במגרש החנייה של בסיס המודיעין בפאתי השכונה. הרבה פרטים נוספים קשה היה לאסוף. הפרטים, העדויות והעובדות על הרגעים המסעירים שהתרחשו בין כתלי המבנה הצנוע כמעט נשכחו מאז במשך שנים רבות - עד שאדריכל חובב רדיו, תושב השכונה שעובד בעירייה, החליט לחלץ את הסיפור ואת המבנה מתהומות הנשייה.
תולדות "בית השידור הראשון", כפי שהוא נודע כיום, נפתחות בתחילת 1948, בימיו האחרונים של המנדט הבריטי. דוד בן-גוריון הבין היטב את חשיבותו הרבה של שידור רדיו עצמאי ואוטונומי למדינה העתידה לקום והיה ברור לו כי תחנת השידור הבריטית ברמאללה, מוקד פעילות הרדיו בא"י-פלשתינה, לא תוכל לשמש את היהודים לאחר הקמת המדינה - ולכן החליט על הקמת תחנת רדיו עצמאית בהקדם האפשרי.
השידור הראשון שתוכנן לחנוך את שידורי "קול ישראל" היה טקס הכרזת המדינה. הטעמים היו סמליים, אך גם פרקטיים. בן גוריון רצה שדבר הקמת המדינה יגיע לכל היישוב ולמדינות הסמוכות כדי לקבע אותו בתודעה הציבורית באופן ברור ומוחלט.
"ועדת המצב" בראשות בן גוריון, שתפקידה היה להכין את מערכות השלטון למדינה שבדרך, הטילה את המשימה להקים תחנת רדיו עצמאית על שלושה מהנדסים מומחים: אינג' הלל לנגהולץ, אינג' יעקב הינדן ואינג' דוד איצקוביץ. השלושה נרתמו למשימה וקיבלו בעד עמלם שכר של כ-65 לירות לחודש.
ב-20 בינואר 1948, החל הצוות בעבודתו. התוכנית הראשונית הייתה להקים את התחנה בירושלים, במחנה שנלר, אך לאור המצב הביטחוני ההולך ומחמיר בעיר הוחלט להקימה לבסוף בתל אביב. האתר שנבחר להקמת התחנה היה גבעה קטנה בגבולה המזרחי של תל אביב, בשטח חקלאי שהיה עד אותה עת בבעלות תושביה הגרמנים של המושבה הטמפלרית שרונה, באזור שנקרא אז תל חיים וכיום שייך לשכונת רמת ישראל-ביצרון.
על פי יערה גלאור, אוצרת שחקרה את הקמת תחנת השידור לקראת תערוכה שמוצבת בו כיום, המיקום של "הגבעה", כך כינה הצוות המייסד את התחנה, היה אידיאלי - מספיק קרוב למרכז תל אביב לצורך העברת השידורים ומספיק רחוק ממרכז העיר, כך שלא יעורר את חשדם של הבריטים והערבים. רוב האזור היה מכוסה פרדסים וגם מטע בננות, שבתוכו הסוכנות בנתה צריף מלאכה עבור המהנדסים ועוזריהם, עשרה אנשים בסך הכל. חברת החשמל סיפקה כוח למקום במסווה של פעילות של "בית חרושת לאטריות".
יצירתיות עברית במיטבה
נותרו חודשיים וחצי בלבד עד להכרזת העצמאות, ובמהלכם היה על הצוות להקים תחנת רדיו יש מאין ובסודיות מוחלטת - משימה שנראתה כמעט בלתי אפשרית. אך כאן נכנסו לתמונה התושייה והיצירתיות היהודית, שנדמה שמאפיינים גם כיום את תעשיית הטכנולוגיה בישראל: באחת השיירות האחרונות שיצאו מירושלים הנצורה, הוברחו שלושה מכשירי קשר שההגנה "סחבה" מהבריטים. עוד קודם לכן ערך לנגהולץ עם עובד נוסף ביקור פתע בתחנת השידור הבריטית ברמאללה וניצל את העובדה שמפקח התחנה יצא להפסקת צהריים כדי לאסוף רכיבים אלקטרוניים נחוצים.
במגרשי גרוטאות ומחסנים ישנים נמצאו ונאספו רכיבים נוספים: במחסני נמל התעופה לוד נמצאו מנורות אלקטרוניות ממערכת התקשורת הראשונה בשדה וגם תרני פלדה גבוהים, ששימשו את חיל האוויר המלכותי ושהוצבו על "הגבעה" רק ברגע האחרון, כדי לא לחשוף את מיקום התחנה.
וכך, חלק אחר חלק, פעולה אחר פעולה, הרכיבו המהנדסים משדר בעוצמה של 2.5 קילו-וואט, שבכוחו היה לשדר לכל רחבי הארץ - ואף למדינות השכנות. לבסוף, נמתח קו טלפון מבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד, שם התכנסה מועצת העם, ועד לתחנת השידור - מרחק של כשלושה קילומטרים.
רגע ההכרזה ההיסטורי
ב-13 במאי 1948, יום לפני טקס ההכרזה, הכל היה מוכן. הצוות ביצע שידור ניסיון מוצלח וליתר ביטחון הם לא העזו לכבות את התחנה והשאירו אותה עובדת כשהיא משדרת מוזיקה עד למחרת היום.
כפי שתיאר זאת הינדן, ביום שישי, ה' באייר התש"ח, החלו השידורים - בתדר 6.82 מגה-הרץ. אולם כמה דקות לפני שעת ההכרזה המתוכננת, פסק לרגע השידור והתגלה כי שני קבלים ("קונדנסורים") נשרפו. בתושייה של הרגע האחרון הצליחו המהנדסים לעקוף את התקלה - הקבלים נתלשו והוחלפו - והשידור התחדש, אך במחיר של רעש רקע טורדני שליווה את השידור ההיסטורי.
מהיום נשמע 'קול ישראל' העצמאי, שידבר על גבורת ישראל ויבשר את בשורת עצמאותנו - 'קול ישראל' ישמש פה לצבא היהודי, הוא יישא את דבריו לידידים, לשוחרי השלום ולעם השכן
"כאן קול ישראל!" נשמע קולו הנרגש של השדרן מרדכי זלוטניק (אבידע), ואחריו חובר השידור לקו הטלפון שנמתח אל בית דיזנגוף. "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל," הכריז בן גוריון, וברחבי הארץ נצמדו התושבים למקלטי הרדיו ושמעו את קולו.
בסיום שידור הבכורה, אחרי נגינת "התקווה", שידר צבי לוריא מנהל קול ישראל הראשון: "מהיום נשמע 'קול ישראל' העצמאי, שידבר על גבורת ישראל ויבשר את בשורת עצמאותנו. 'קול ישראל' ישמש פה לצבא היהודי. הוא יישא את דבריו לידידים, לשוחרי השלום ולעם השכן. נגיד להם שגורלם קשור בגורלנו. גם בתוך הקרבות נקרא להם: תנו יד לבניין מולדתנו! 'קול ישראל' – קול מדינתנו שתגבר על התוהו־והבוהו ששליטים זרים רצו בו. 'קול ישראל' – קול החלוצים והמגינים, קולם של נדחי ישראל במחנות ובכל בית ישראל".
הבונקר התת-קרקעי
אחרי השידור המוצלח של הכרזת העצמאות הגיעה המלחמה. מפציצים מצריים הפגיזו יעדים אסטרטגיים בתל אביב ולכן הוחלט לבנות עבור התחנה מבנה קבע עם בונקר תת-קרקעי, שנבנה במקום שבו היה בור מים יבש, ומשם החלה התחנה לשדר את שידוריו הסדירים של "קול ישראל".
בסוף אוגוסט 1948, המשדרים וכל ציוד השידור המקורי הורדו אל הבונקר, שם הם נמצאים גם היום. עם זאת, השידור התת-קרקעי לא נמשך לאורך תקופה ממושכת. ככל שהתקדמה הלחימה, התברר כי הבניין לא עתיד להיפגע מכוחות אויב והשידור הועבר ממשדרים איכותיים יותר על פני הקרקע.
בנוסף למשדר הרדיו הרכיבו בתחנה גם משדרי טלגרף, שבאמצעותם היו בקשר עם ירושלים הנצורה. וב-25 במאי 1948 נחנך בה גם קשר הטלגרף והטלפון הראשון בין ישראל לארצות הברית. בן גוריון, משה שרת ושאר מנהיגים פקדו את המקום כדי לשוחח בטלפון עם ארה"ב, מוסקבה, פראג, פריז ועוד.
תחנת השידור המשיכה לפעול במפלס הקרקע ולשרת את "קול ישראל" כתחנת גיבוי במהלך שנות החמישים והשישים. אולם, עם הזמן תחנות חדשות ומודרניות החליפו את התחנה הישנה. איצקוביץ' עבר לעבוד בתחנה ביבנה והינדן עבר בסוף שנות החמישים לתחנת "הלל", שנקראה על שמו של הלל לנגהולץ, ליד תל מונד.
שנות ההזנחה והשכחה
התחנה הקטנה שעל הגבעה ננטשה למעשה. היא שימשה תקופת מה כסדנה וכבית מלאכה של חברת בזק עד שנת 2004, כאשר דלתותיה ננעלו למשך כמעט 20 שנה. הזמן והעזובה עשו בה כרצונם. המבנה עמד פרוץ וכל עובר אורח יכול היה להיכנס ולשוטט בו וגם לרדת לבונקר. חסרי בית מצאו בו מחסה ועשבים שוטים נאחזו בקרע ובבטון המחורץ.
בשנת 2013, כאשר התברר שיש תוכנית להרוס את המבנה, יזם האדריכל רן ברעם ממינהל ההנדסה בעיריית ת"א, חובב רדיו ותושב השכונה (שגם אסף במשך השנים את התיעוד של הקמת התחנה), את אטימת המבנה והבונקר, כדי להגן עליהם מפני הריסה.
"אנחנו רוצים שהסיפור יחיה - והוא באמת חי דרך כל הפעילויות הנהדרות שמתרחשות כאן ודרך הילדים הצעירים שלומדים איך לתכנן ולשדר תוכנית רדיו ואיך לספר את הסיפור שלהם ושל הקהילה שלהם"
במשך עשור נוסף עמד המקום בשיממונו, עד שב-2023 החליטה עיריית ת"א לשקם אותו ולתת לו הזדמנות שנייה להשמיע את קולו.
"המבנה עבר תהליך שימור ושיחזור מקיף, ונפתח לבסוף עבור הציבור כבית לרדיו, פודקאסטים וקהילה", מספרת עדי הוניגמן, מנהלת "בית השידור הראשון", שליוותה הן את תהליך השיקום והן את פיתוח הפעילויות שמתקיימות בו. "המשדרים עברו רסטורציה על ידי משמר מומחה וניתן גם לראות את הבונקר. במבנה גם יש תערוכה אינטראקטיבית שנאצרה על ידי האוצרת יערה גלאור, שמספרת את סיפור הקמת המשדר והתחנה עד לרגע השיא ההיסטורי של הכרזת המדינה, כשהסיפור עובר באמצעות תסכית רדיו, כמובן, שמביא לחיים את הדרמה שהתחוללה במקום".
"היו לנו שתי מטרות עיקריות: לספר את הסיפור שהתרחש כאן ב-1948 ולחבר את כל התחום של הרדיו, השידור והיצירה לחברי הקהילה. לכן, תלמידים מגיעים לסיורים לימודיים מכל רחבי הארץ ובית השידור משמש כמרכז קהילתי ועירוני עבור קהילת חובבי הרדיו, עם אולפן רדיו ופודקאסטים, חוגי כתיבה יצירתית ומתעדת והרצאות מתחלפות".
"אנחנו רוצים שהסיפור יחיה - והוא באמת חי דרך כל הפעילויות הנהדרות שמתרחשות כאן ודרך הילדים הצעירים שלומדים איך לתכנן ולשדר תוכנית רדיו ואיך לספר את הסיפור שלהם ושל הקהילה שלהם", מוסיפה הוניגמן.
הינדן, בכתב ידו הבטוח, סיכם היטב את ההישג שלו ושל חבריו, שקיבל אחרי כל כך הרבה שים חיים חדשים על הגבעה במזרח העיר: "בדיעבד, לא ברור לי כיצד הצלחנו. בנינו תוך פחות מחודשיים וחצי ובהעדר ציוד וחומרים מתאימים, משדר באיכות מסחרית, אשר שירת את קול ישראל שנים רבות… רבים עשו מעשים שבמבט לאחור הם עצמם אינם מבינים הכיצד, אבל עשו. עובדה: יש לנו מדינה".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו