חוקרים שבחנו את אבן החול המרכזית של סטונהנג' אומרים שקרחונים היו יכולים לשאת את הסלע מסקוטלנד במהלך עידן הקרח האחרון, אך הם מעריכים שנתיב כזה אינו סביר וטוענים שהאבן הועברה בסופו של דבר בידי בני אדם. ההערכה נובעת ממודלים של זרימת קרח חדשים ומניתוחים גיאולוגיים שדווחו ב-Journal of Quaternary Science על ידי חוקרים מאוניברסיטת שפילד בבריטניה ואוניברסיטת פרת' באוסטרליה. המודלים מציגים הובלה טבעית כאפשרית, אך כבלתי מתאימה לראיות. זאת לעומת מאמץ אנושי מאורגן.
השאלה המרכזית נוגעת לאבן המזבח המרכזית שעל פי מחקר שפורסם ב-2024 הובאה מהאגן האורקני בצפון-מזרח סקוטלנד, יותר מ-700 קילומטרים מסולסברי, שם נמצא מיצג האבנים העתיק. אורכה של אותה אבן הוא כ-4.9 מטר, ברוחב מטר ובעובי חצי מטר והיא שוקלת כמעט שש טונות. החוקרים המעורבים במחקר מתארים מסע מדורג שלדעתם שילב גרירה של האבן ביבשה, עם הובלתה בנהרות או לאורך החוף - הישג שהם קושרים ליכולות הלוגיסטיות של קהילות נאוליתיות שהיו מורגלות בהזזת אבנים ללא כבישים או מכונות.
לשיטתם, מרכז המונומנט הובא במכוון דרומה בשלבים שדרשו תיאום על פני שטח ומקווי מים, ולא בהובלה על ידי קרחונים.
כדי לבדוק אם קרח יכול היה להפחית את הנטל האנושי, הצוות דגם את תנועות של קרחונים בעבר וזיהה תרחיש לפיו סלעים מקייטנס בצפון-מזרח סקוטלנד יכלו להגיע אל דוגר בנק, שרטון שכיום מוצף בים הצפוני ושפעם היה חלק מרצועת היבשה הקדומה דוגרלנד, טרם מפלסי הים עלו לפני כ-8,000 שנים. לפי נתיב זה, האבן עשויה הייתה להיות מופקדת תחילה על אותו נוף כאשר היה יבשה ובהמשך להיאסף מחדש עם התקדמות המים. הדבר מרמז שהיא ייתכן והועברה לפנים היבשה זמן רב לפני הצבתה הסופית במישור סולסברי.
הניתוח קושר את מקור אבן המזבח לאגן האורקני דרך ההרכב המינרלי של האבנים, וממחיש כיצד שילוב נתונים גיאולוגיים עם מודלים ממוחשבים יכול להאיר שאלות ארוכות שנים על האופן שבו הורכב המונומנט.
גם לנוכח האפשרות הזו שהודגמה במודל, המחברים מזהירים שהתאמת נתיב קרחוני לבנייתו המאוחרת של סטונהנג' הייתה דורשת שרשרת אירועים מורכבת המשתרעת על פני פרקי זמן ארוכים.
"כדי שתסריט זה יהיה נכון, היה נדרש סט נסיבות ההולך ומסתבך", אמר מחבר המשנה של המחקר, אנתוני קלארק, מאוניברסיטת פרת' באוסטרליה. לפיכך, החוקרים מעדיפים הסבר המתמקד בתנועה מכוונת של קבוצות נאוליתיות, שהתמצאו בניווט נהרות וחופים היכן שיכלו וגררו ביבשה היכן שנאלצו. זו מסקנה שהמחקר מדגיש כאשר הוא מתאר את ההובלה כמתוכננת ומתואמת למרחקים ניכרים.
באשר לשאלה מדוע אנשים בחרו לשאת אבן מרחק כה גדול, המחקר משאיר שאלה זו ללא תשובה. במקום זאת, הוא מעלה את האפשרות שמשמעות הסלע השתנתה בקהילות ובתקופות שונות, אם תחילה נשמר מפני הים המתקרב ומאוחר יותר שולב במונומנט הנראה כיום במישור סולסברי. בעוד תיאור אחד של הממצאים מדגיש שקרחונים לא הביאו את אבן המזבח לדרום אנגליה, תיאור אחר מציג סיוע קרחוני כאפשרות תיאורטית אך רחוקה, שאמינותה נשחקת כאשר נשקל לוח הזמנים הרב-שלבי הנדרש.
מודלים חדשים ותוצאות גיאוכימיות אלו מזקקים שתי תפיסות ותיקות לנרטיב יחיד שבו הטבע אולי הכין את הקרקע אך בני האדם השלימו את המלאכה, כאשר מאזן הראיות מצביע על העברה מכוונת בידי קהילות נאוליתיות מאורגנות על פני נוף מאתגר. המונומנט עצמו, המיושר עם אירועים שמימיים ומוכר כאתר מורשת עולמית, ממשיך לעורר בדיקה המשלבת מדעי כדור הארץ עם ארכאולוגיה, בעוד חוקרים בוחנים כיצד אבניו הושגו, הוזזו והורמו למקומן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו