תגלית דרמטית: נמצא המיקום האבוד של המקדש בן ה-2,500 שנה

בסיסי פסלים שנערמו זה על גבי זה במקדש אפולו ב-Pera Oreinis שבקפריסין לפני 2,500 שנה חושפים לראשונה כיצד עוצב מחדש אתר פולחן עתיק לאורך דורות, ומספקים את הראיה הראשונה לכך שפסלוני חרס הונחו על בסיסי אבן ייעודיים, ולא ישירות על הקרקע או בתוך גומחות טבעיות בסלע. כך לפי פרסום של מחלקת העתיקות של קפריסין.

הגילוי נחשב משמעותי במיוחד משום שיותר מ-20 בסיסי פסלים מהתקופה הארכאית נמצאו עדיין במיקומם המקורי. חלקם אף שימרו את כפות רגלי הפסלים שחוברו אליהם. עבור ארכיאולוגים, מציאת חפצים "במיקום מקורי" היא נדירה וחשובה במיוחד, משום שהיא מאפשרת להבין לא רק אילו חפצים היו באתר, אלא גם כיצד השתמשו בהם בפועל ומה היה הסידור המקורי של המקדש.

התקופה הארכאית בקפריסין ובעולם היווני נמשכה בקירוב בין המאה ה-8 למאה ה-5 לפני הספירה, לפני התקופה הקלאסית של יוון העתיקה. התקופה ההלניסטית, שמוזכרת במחקר, הגיעה מאוחר יותר, לאחר כיבושי אלכסנדר הגדול, החל מהמאה ה-4 לפני הספירה. בתקופות אלה מקדשים שימשו מרכזי פולחן, שבהם הוצבו מנחות, פסלים וחפצי קודש לאלים.

Pera Oreinis הוא מקדש כפרי שהוקדש לאל אפולו, אל המוזיקה, הרפואה, הנבואה וההגנה במיתולוגיה היוונית. לפי החוקרים, מקדשי אפולו בקפריסין שילבו מסורות מקומיות עם השפעות יווניות רחבות יותר, ושימשו גם מוקדים חברתיים וכלכליים שבהם קהילות הפגינו מעמד, זהות ועושר באמצעות מנחות ופסלים.

המקדש ממוקם באזור פנימי של קפריסין, סמוך לאזור העיר העתיקה טמאסוס, באזור שקישר בין יישובים מקומיים לנתיבי מסחר לאורך החוף. לפי החוקרים, מיקומו הפך אותו לנקודת מפגש חשובה בין קהילות פנים־יבשתיות למסחר ימי.

לדברי החוקרים, השילוב בין בסיסי הפסלים שנמצאו במקומם המקורי, שכבות הקרקע הרציפות והשברים מחפירות המאה ה-19 מספק כיום את אחת התמונות המפורטות ביותר שנחשפו אי פעם על אופן פעולתו של מקדש קפריסאי עתיק.

אחת התגליות המרכזיות היא האופן שבו הקהילות הקדומות ניהלו את הצטברות המנחות לאורך השנים. במקום לפנות מנחות ישנות, הן קברו בסיסים ישנים מתחת לשכבות יישור, שכבות קרקע שנועדו ליצור משטח חדש וישר, ועליהן הקימו בסיסים ומונומנטים חדשים.

בכמה אזורים נמצאו בסיסים שנערמו זה על גבי זה, דבר שאפשר לחוקרים להתחקות אחר שלבים שונים של פעילות פולחנית. חלק מהבסיסים אף הונחו כך שגם הפסלים הישנים וגם החדשים נותרו גלויים לעין, מה שמרמז על ניסיון לשמר את הזיכרון הפולחני של הדורות הקודמים תוך הרחבת האתר.

אחד המונחים המרכזיים במחקר הוא "רצף סטרטיגרפי", מונח ארכיאולוגי המתאר את סדר שכבות הקרקע, המבנים והממצאים באתר. באמצעות ניתוח השכבות הללו ניתן להבין אילו אלמנטים קדומים יותר ואילו נוספו בשלבים מאוחרים יותר.

לדברי החוקרים, הרצף הסטרטיגרפי שנחשף בעונת החפירות האחרונה מראה כי חלקים מהמקדש עברו ארגון מחדש משמעותי לקראת סוף התקופה הארכאית, ככל שכמות המנחות באתר גדלה.

החוקרים אף מצאו לראשונה שכבות קרקע שלא הופרעו ובהן כלי חרס מהתקופה הארכאית. שכבות כאלה נחשבות חשובות במיוחד משום שהן מאפשרות לקבוע רצף כרונולוגי אמין ולהבין כיצד האתר השתנה לאורך זמן.

הממצאים נחשבים יוצאי דופן גם משום שהאתר נחקר כבר בשנת 1885 אך כמעט אבד לעולם המחקר.

הארכיאולוג הגרמני מקס אונפאלש-ריכטר חפר במקום במשך 17 ימים בלבד, אך הצליח לחשוף יותר מ-500 פסלים מאבן גיר ומחרס, חלקם בגובה של יותר משלושה מטרים ובמצב השתמרות יוצא דופן. למרות חשיבות התגלית, רוב ממצאיו מעולם לא פורסמו באופן מלא.

לפי מכון המחקר AMRICHA, אונפאלש-ריכטר תכנן לפרסם מחקר מפורט ומאויר על האתר, אך הדבר מעולם לא קרה מסיבות שונות. חלק גדול מהממצאים הוצא מקפריסין בהתאם לחוקי התקופה, ואחרים אבדו בתוך אוספי מוזיאונים. לאחר שהחפירה כוסתה מחדש ב-1885, מיקומו המדויק של המקדש נשכח לחלוטין במשך עשרות שנים.

רק בשנים האחרונות הצליחו חוקרים מאוניברסיטאות פרנקפורט, קיל וניקוסיה לאתר מחדש את האתר באמצעות מחקר ארכיוני בגרמניה, בריטניה וקנדה, לצד סקרים ארכיאולוגיים וגיאופיזיים מודרניים. בשנת 2020 הצליח הצוות לאשר מחדש את מיקום המקדש האבוד.

המחקר החדש הצליח גם לחבר בין החפירות הישנות לממצאים החדשים. במהלך בחינה מחודשת של תעלות החפירה מהמאה ה-19 זיהו החוקרים יותר מ-100 שברי בסיסים שהושלכו בעבר למילויי הקרקע. לפי החוקרים, הדבר מאפשר כיום לשחזר באופן מדויק יותר את מיקום הפסלים, סדר הצבתם ושלבי ההתפתחות של האתר לאורך מאות שנים.

הפרויקט מנוהל בידי מתיאס רקה מאוניברסיטת פרנקפורט, תחת פיקוח שטח של פיליפ קובוש מאוניברסיטת רוסטוק, ומשלב שיתוף פעולה בין מוסדות מחקר אירופיים ומחלקת העתיקות של קפריסין וטכנולוגיות חדשות.