"כיום אין כנראה בכלל יהודים בסוריה, אולי רק בדמשק נותרו שניים־שלושה יהודים מבוגרים שלא ניתן לדעת אם שרדו" - כך אומר פרופ' ירון הראל, היסטוריון של הקהילות היהודיות בארצות האסלאם בעת החדשה באוניברסיטת בר־אילן, "מה שבטוח הוא שכבר אי אפשר לדבר על קיומם של חיים קהילתיים יהודיים שם".
הדבר מצער במיוחד - מפני שיהדות סוריה היתה אחת הקהילות היהודיות העתיקות והחשובות בעולם, ששורשיה מגיעים, על פי כתבים ועדויות שונות, עד לתקופת בית שני. יהודי סוריה חיו בשכנות עם עמים ועם תרבויות שונות וספגו השפעות מגוונות שעיצבו את זהותם התרבותית, אשר הותירה מורשת עשירה, מגוונת וצבעונית.
תרומה משמעותית לחברה
שתי הקהילות המרכזיות התקיימו בדמשק הבירה ובעיר חאלב, שבפי היהודים נקראת גם "ארם צובא", על שם אחת מממלכות ארם שהתבססו בסוריה.
הקהילה היהודית בסוריה חוותה טלטלות רבות לאורך שנות קיומה, מה שהוביל לאורך השנים להגירה המונית ממנה לארץ ישראל. אירועים טראומטיים, לחצים חברתיים, הזדמנויות כלכליות ורצון לחיות בביטחון במדינתו של העם היהודי היו הגורמים שהובילו להחלטה לעזוב את המדינה.
למעשה, כבר במהלך מלחמת העולם השנייה התעמולה האנטי־יהודית חלחלה לסוריה, דבר שהתבטא בהסתה נגד היהודים ובהפצת שמועות עליהם. השלטון הצרפתי ששלט באותה תקופה במדינה לא עשה מספיק כדי להגן על היהודים, ובשנת 1942 אף פרצו פרעות אלימות ברובע היהודי בדמשק בשל כך.
"בשנות ה־30", מספר הראל, "היהודים בסוריה חיו בפחד ובאימה מכיוון ששלטון וישי שיתף פעולה עם הנאצים, והשלטונות הצרפתיים החלו להכין רשימות של יהודים. המזל שהיה ליהודים הוא ששלטון וישי בסוריה נמשך רק שישה חודשים, ואחריו הבריטים השתלטו על סוריה. בעצם, הקהילה היהודית שם ניצלה מהשמדה פוטנציאלית".
מלחמת העולם השנייה הביאה עימה קשיים כלכליים רבים, שלא פסחו על הקהילה היהודית. אחרי שסוריה הכריזה על עצמאות, הקהילה היהודית נפגעה בשל מהומות אנטי־יהודיות שפרצו, מהיהודים נשללו זכויות בסיסיות ולמעשה היחס אליהם הורע.
בשנת 1947 יהודי חאלב ודמשק ספגו פגיעה אנושה בשל פרעות ורדיפות שפרצו על רקע החלטת כ"ט בנובמבר. רכוש רב הושחת, יהודים הוברחו ונפגעו בעצמם ובית הכנסת המרכזי של חאלב נשרף. כתוצאה מכך, רוב בני הקהילה היהודית נמלטו לאחר הכרזת העצמאות.
רדיפות בהקמת המדינה
הראל מציין ששיא הרדיפות התרחש עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל. "ברגע שהוקמה מדינת ישראל, היהודים לא יכלו לנוע אפילו בתוך סוריה עצמה בצורה חופשית. על תעודת הזהות של היהודים הוטבע 'בן דת משה' בצבע אדום. כך הרשויות היו מזהות אותך, והנסיעות ברחבי המדינה בטווח של יותר מ־40 ק"מ היו טעונות אישור של המודיעין הסורי. אם רצית לנסוע לחו"ל, היית צריך להפקיד כספי עירבון ואת בני המשפחה שלך כבני ערובה. כמו כן, היתה הגבלה על העסקת יהודים ועל קבלה של סטודנטים יהודים לאוניברסיטאות, והיתה הלאמה של רכוש מצד השלטון. לצורך העניין, משלב מסוים לא היה אפשר להעביר רכוש יהודי בירושה, וזה עבר לממשלה".
הראל מציין עובדה מעניינת נוספת בנוגע ליחס שלטון משפחת אסד ליהודים. "לזכותה ייאמר, שמשפחת אסד הגנה על היהודים. אמנם היו כל ההגבלות, אבל מהצד האחר השלטון הגן על היהודים מפני פליטים פלשתינים שהגיעו אחרי 1948 ושוכנו ברובע היהודי בדמשק".
אותם פלשתינים פרצו בשנת 1967 לבתי היהודים בדמשק עם רובי קלצ'ניקוב וירו לכל עבר, כנראה כהזדהות עם אחיהם במדינות ערב שנלחמו נגד ישראל במלחמת ששת הימים.
חרף כל ההגבלות והבעיות, הקהילה היהודית המשיכה לחיות בסוריה. איך זה קרה, בעצם?
"מאז הקמת מדינת ישראל היהודים הסורים היו 'בני ערובה', השלטון לא אפשר להם לצאת מגבולות המדינה. למרות זאת, לאורך שנים היהודים ניסו לברוח דרך טורקיה או לבנון ומשם לארה"ב או לישראל, לעיתים בסיוע המוסד.
"אם ב־1948 ההערכות דיברו על סדרי גודל של כ־20 אלף יהודים בסוריה, ב־1967 מספרם המוערך עמד על כ־4,000 בלבד. בהמשך, בשנת 1992, כשחאפז אסד היה נתון במשבר כלכלי במדינתו, הוא הרגיש שאין לו גיבוי מדיני וצבאי עקב התפוררות בריה"מ. לכן הוא פתח את שערי המדינה בפני היהודים לבקשת ארה"ב וכחלק מהסכם איתה, שלפיו שתי המדינות יתקרבו.
"אסד אפשר ליהודים לעזוב את סוריה, אולם כתיירים בלבד. משמע - כמי שיוצאים לצורכי תיירות ולא להגירה, אף שידע שהם לא יחזרו. אבל היציאה כתיירים לא אפשרה ליהודים לקחת רכוש וכסף. אחרי שנה הוא סגר את השערים, ובהמשך נפגש עם ביל קלינטון שלחץ עליו, ואז פתח אותם שוב.
"גל העזיבה האחרון התרחש ב־1997, וסוריה למעשה התרוקנה כמעט לגמרי מהיהודים שבה".
מצבות שנבזזו
עדות לכך נמצאת גם בבתי הקברות היהודיים במדינה. אלה שכנו לרוב בשולי הכפרים, והמרכזיים היו בדמשק ובחאלב. על המצבות שנמצאו היו כתובות בעברית, וגם בכתב ארמי וערבי, והן כללו פסוקים מהתנ"ך וסמלים יהודיים. סידור הקברים סיפק, במרוצת השנים, מידע חשוב במחקר על אודות הקהילה היהודית במקום.
"היום בתי הקברות מוזנחים מאוד, המצבות נבזזות ואין מי שמטפל בהם", מתאר הראל. "בכלל, בבית הקברות היהודי הישן בדמשק בשנות ה־70 הממשלה הסורית סללה כביש חדש שמוביל לשדה התעופה, שעבר ממש בתוך בית הקברות. אבל מי יגיד משהו? מי שידבר ייכנס לכלא אל־מאזה, ומי יודע איך ייצא משם, אם בכלל".
גם הרבעים היהודיים של חלב ובדמשק, שהיו משגשגים, דעכו עד למצב של נטישה כמעט מוחלטת. ברבעים הללו התקיימו חיים צבעוניים ונבנו מבנים ייחודיים כמו בתי כנסת, מקוואות, בתי ספר, בתי מלאכה ומרפאות. בחפירות נמצאו גם עדויות למנורות שבת, ואף למקומות אחסון למזון כשר ומקומות ייעודיים למקוואות. נמצאו גם קלפים עם ציטוטים מהתנ"ך, שהעידו גם הם על הפולחן הדתי בתקופה ההיא.
אחד מבתי הכנסת החשובים ביותר ברובע היהודי בחאלב הוא "אל־בנדרה", שהיה בית הכנסת המרכזי של היהודים בחאלב. על פי אמונת בני הקהילה, זהו למעשה בית הכנסת הראשון בעולם, ונחשב לאחד מסממניה המובהקים של הקהילה היהודית הסורית.
גם בית הכנסת "אלמנשה" הוא אחד העתיקים והמפוארים בדמשק. הוא הוקם במאה ה־11 כמרכז תפילה, לימוד תורה וחגיגות של הקהילה היהודית ושימש מוקד מפגש ומרכז חברתי עבור בני הקהילה.
הטבח בשנת 1949
בשנת 1949 פורעים ערבים השליכו רימוני יד לתוך בית הכנסת בעת טקס קבלת השבת. בטבח, שהיה נקודת מפנה עבור הקהילה היהודית בדמשק, נרצחו 12 בני אדם ועשרות נפצעו, מרביתם ילדים.
מאז הפך בית הכנסת סמל לטרגדיה שהתרחשה בו, ועם השנים הוזנח בשל עזיבת הקהילה. בית כנסת אחר, "אליהו הנביא" בג'ובר, נחרב בהפגזה של צבא אסד. הוא נחשב לאחד מבתי הכנסת העתיקים בעולם, והיה מוקד רוחני ותרבותי ליהודי האזור. על פי המסורת, בית הכנסת נבנה על מערה שבה התגורר אליהו הנביא ומכאן שמו וחשיבותו עבור הקהילה היהודית הסורית. כאמור, לפני קצת יותר מעשור כוחות צבא אסד החריבו את בית הכנסת בהפצצה שכוונה למקום. זו היתה אבידה משמעותית וסמלית במיוחד לבני הקהילה, שכן בית הכנסת סימל שושלת דתית עתיקה, עשירה במסורות ובמנהגים, וחורבנו סימל את סופה.
