החוק שינקה את הרחובות מצואת כלבים – תקוע בין סילמן לדיכטר

לדרוך על צואת כלבים ברחוב זו חוויה שרובנו היינו מעדיפים להימנע ממנה. אלא שעבור הרשויות המקומיות מדובר בבעיה שקשה במיוחד לאכוף: כאשר בעל כלב אינו אוסף אחריו וממשיך בדרכו, במרבית המקרים קשה להוכיח בדיעבד מי אחראי למפגע שנותר על המדרכה.

פתרון טכנולוגי מבקש לשנות את המצב באמצעות מאגר DNA. החוק להקמת מאגר מידע גנטי של כלבים, שאושר בכנסת ביולי 2024, מאפשר להקים מאגר גנטי של הכלבים. כאשר צואה נמצאת במרחב הציבורי, ניתן לקחת ממנה דגימה, להשוות אותה למאגר, ואם נמצאה התאמה - להגיע לכלב ולבעליו.

כדי להבין איך זה עובד בפועל, הגענו למעבדה ועקבנו אחר התהליך. בשלב הראשון נלקחה דגימה מחלל הפה של הכלב באמצעות מטוש. "אנחנו יכולים לראות את המברשת הקטנה של המטוש משפשפת בעדינות את החניכיים. זה לא כואב", הסביר ד"ר עופר צדוק, בעלי אנימלאב. "מהמטוש הזה נפיק את ה-DNA של הכלב שדגמנו". לאחר מכן נאספה דגימה מהצואה והועברה למעבדה, שם מופק ממנה החומר הגנטי ונערכת השוואה לפרופילים שנמצאים במאגר.

אלא שהאתגר הגדול של המערכת אינו במעבדה - אלא בחוק. בנוסח שאושר לא נקבעה סנקציה נגד מי שמסרב לתת את הדגימה ולהיכנס למאגר. כך נוצר מצב שבו החוק מאפשר להקים מאגר, אך מקשה להבטיח שכל הכלבים אכן ייכללו בו.

"חסרה סנקציה על התושבים שלא יתנו את דגימת ה-DNA הראשונית על מנת להקים את המאגר", מסביר גיא אדרי, בעלי ומנכ"ל אנימלאב. לדבריו, הצעת תיקון שנמצאת כעת בתחילת הליך החקיקה אמורה לתת מענה לבעיה. "בתיקון החוק, שנמצא ממש בצינורות ראשוניים כרגע, מופיע גם קנס ברור, וברגע שיהיה קנס אני בטוח שהערים יאמצו את החוק מאוד מהר".

ומה חושבים בעלי הכלבים? במשאל שערכנו פגשנו מצד אחד תושבים שרואים באיסוף הצואה אחריות בסיסית. אחת מבעלות הכלבים השיבה כי היא אוספת אחר כלבתה "כי אני מפחדת מדו"ח", ואחרת הסבירה בפשטות: "זה לא יפה. אנשים דורכים על זה". מנגד, היו גם מי שהעלו חשש מהאינטרס הכלכלי של הרשויות. "אני בעד, אבל אני חושב שהעירייה תעשה את זה בשביל לקבל עוד כסף", אמר אחד התושבים. לדבריו, לצד הרצון לשמור על המרחב הציבורי נקי, קיים חשש שמערכת המבוססת על קנסות תיצור תמריץ לאכיפה מוגברת ואף "פותחת צוהר להמון האשמות סתם".

אלא שמעבר לחור באכיפה, קיימת גם שאלה שטרם נפתרה ברמה הממשלתית: מי אמור להיות השר האחראי על ביצוע החוק? לטענת אדרי, מאחורי העיכוב עומד גם ויכוח על חלוקת האחריות בין המשרד להגנת הסביבה למשרד החקלאות וביטחון המזון. כשנשאל האם תחת שרים אחרים התמונה הייתה יכולה להיראות אחרת, השיב אדרי: "יכול להיות שכן".

תגובת המשרד להגנת הסביבה: "סוגיית איסוף צואת הכלבים על ידי בעליהם הוסדרה וטופלה ככלל על ידי הרשויות המקומיות באמצעות חוקי העזר שלהן במסגרת אחריותן הן על המרחב הציבורי בתחומן, והן על התחום הווטרינרי הרשותי הנוגע להחזקת בעלי חיים. בשל קשיים והתנגדויות ללקיחת דגימות צואה על פי הסדר פרטני לכל רשות מקומית בנפרד, קודם חוק להקמת מאגר DNA ארצי של צואת כלבים.

"ברמה הארצית, השירותים הווטרינריים, הסדרת הפיקוח על כלבים, מאגר הכלבים הארצי ומכלול תחומי החזקת חיות המחמד בישראל, מצויים באחריות משרד החקלאות וביטחון המזון. בהתאם לחלוקת האחריות והסמכויות, עמדת המשרד להגנת הסביבה היא כי הסדרת הנושא אינה מצויה בתחום אחריותו, עמדה שהובהרה גם במסגרת הליך החקיקה והדיונים המקדימים בנושא”.

תגובת משרד החקלאות וביטחון המזון: "משרד החקלאות וביטחון המזון אינו מתנגד לקידום האכיפה נגד בעלי כלבים שאינם אוספים את צואת כלביהם. עם זאת, המשרד סבור כי חיוב בעלי כלבים למסור דגימת DNA לצורכי אכיפה עלול לפגוע בנכונותם לרשום ולשבב את כלביהם ולחסנם נגד כלבת – פעולות חיוניות לשמירה על בריאות הציבור ובעלי החיים. לפיכך, יש לבחון תחילה כיצד ניתן לקדם את המהלך מבלי לפגוע ברישום הכלבים ובשיעורי החיסון.

"כמו כן, העיכוב אינו נובע ממחלוקת בין משרדית, אלא מקושי משפטי הנוגע לאפשרות לחייב בעל כלב למסור דגימה ולהטיל עליו קנס בגין סירוב, עוד בטרם בוצעה עבירה. המשרד ימשיך לשתף פעולה עם כלל הגורמים למציאת פתרון ישים לסוגיה”.

בינתיים, הטכנולוגיה לאכיפה נגד בעלי קלבים שלא אוספים אחרי חיות המחמד שלהם מוכנה, אבל החוק שיאפשר את הפעלתה היעילה תקוע.