"זכר אלפא" זו המצאה – תשאלו את החוקר שטבע את המונח

המושג "זכר אלפא" השתרש בתרבות כ"כ עמוק, שרובנו כלל לא מודעים לכך שמי שהמציא אותו נאלץ להתנצל על כך, בערך.

האדם הזה הוא הביולוג האמריקאי לוסיאן דייויד מֶק, שב-1970 הוציא את הספר "The Wolf: The Ecology and Behavior of an Endangered Species” (“הזאב: האקולוגיה וההתנהגות של זן בסכנה"). מק חקר את התנהגותם של זאבים, וכתב על כך שהבחין בהיררכיה נוקשה שהתהוותה ביניהם באמצעות תוקפנות ומאבקי כוח בין חברי הלהקה, עד ש"זכר אלפא" ו"נקבת אלפא" הפכו למנהיגי הלהקה.

התיאוריה הזו זכתה לתהודה רבה, והספר נמכר ביותר מ-100,000 עותקים – אך מק עצמו נאלץ להצהיר בהמשך שהיא פשוט לא נכונה. זה לא שההבחנה שלו היתה שגויה – היא פשוט לא היתה רלוונטית לזאבים בטבע. ההתנהגות שהוא היה עד לה אירעה משום שצפה בקבוצת זאבים ממקומות שונים שחיו יחד בשבי, ולכן חשו צורך במאבק על מקומם בקבוצה. בטבע, זאבים חיים במשפחות, וה"אלפות" היחידים – זכרים ונקבות – הם פשוט האבא והאמא של כל משפחה, וכולם יחד צדים ודואגים אחד לשני, ללא מאבקי כוחות של ממש.

ב-2005 יצא מק נגד התיאוריה של עצמו, והסביר איך קרתה הטעות המצערת. הוא הדגיש שאפילו בלהקות גדולות יותר, שבהן אין אבא ואמא בודדים, גם אז ההתנהגות שהוא הגדיר כ”אלפא” נדירה, ובדרך כלל פשוט יהיה אב אחד וכמה אימהות, שאחת מהן מעט יותר דומיננטית מהאחרות. במקום זה, הציע מק לדבר על “זכר פורה” ו”נקבה פורייה” (breeding male ו-breeding female).

אם כן, לגבי זאבים התיאוריה של “זכר אלפא” לא נכונה. אבל מה עם בעלי חיים אחרים, ובפרט בני אדם?

בקרב בעלי חיים שחיים בלהקות גדולות יותר בהחלט יש זכרים דומיננטיים. הדוגמא הבולטת ביותר היא קופים, שכל מי שהיה בגן חיות יכול היה לראות איך זכר אחד זוכה ליחס של כבוד ופחד משאר חברי הלהקה, ומדי פעם מתקיימים עימותים בניסיון לבסס את הסדר מחדש. אותו דבר נכון לאריות, תרנגולות, איילים ובעלי חיים אחרים.

עם זאת, מדענים נמנעים כיום משימוש במושג "זכר אלפא", ככל הנראה בשל שילוב בין זהירות מהקישור עם התיאוריה השגויה לבין שינוי בסמנטיקה המקובלת (או, במלים אחרות, פוליטיקלי קורקט). השימוש בו נשאר בעיקר כניסיון לבסס היררכיה מינית בטבע, תוך התעלמות מקיומה של "נקבת אלפא" בתיאוריה המקורית.