זיכרון מתוק: מנצ'סטר יונייטד מגיעה לליברפול

1 הפרישה של וויין רוני היא מאלה שהיה זמן לעכל אותן, פרישה מדורגת. מ-2017 הוא עזב בזו אחר זו את מנצ'סטר יונייטד, הפרמייר ליג, נבחרת אנגליה והליגה האמריקנית - עד שבסוף השבוע תלה את הנעליים ומונה למאמנה של דרבי קאונטי. פרישה צנועה, שקטה, כמעט נטולת רגש.

ומרוב זמן ובשל מחסור הרגש כמעט שאפשר היה לשכוח. לשכוח איזה שחקן גדול הוא היה, כמה מוקדם התחיל, איזו כמות של ציפיות סחב, ולאן הצליח להגיע אף שכל העיניים היו עליו. רוני היה בן 16 כשהפציץ לרשת של ארסנל במדי אברטון את הגול שהוציא לדרך את ה"רוני-מאניה".

מאותו רגע יצא למסע שרבים היו נופלים בו, ושאותו סיים עם חמש אליפויות, גביע אלופות, שיא הכיבושים במנצ'סטר יונייטד (,(253 שיא הכיבושים בנבחרת אנגליה (,(59 גביעים משניים, תארים אישיים ומה לא. הוא כבש מהחצי, במספרת, בסלאלום, בבעיטת יעף, אבל ספק אם סיפק רגע איקוני אחד - וויין רוני מומנט.

לכן, בפרישתו משאיר רוני זיכרון מתעתע. שחקן שכיכב בתקופה לא לו, בעידן שבו הכדורגלן זקוק לעטיפה יפה ולא רק לתוכן. רוני - פרחח אנגלי של פעם - היה הרבה יותר מעשים מאשר אינסטגרמים. יותר שורה תחתונה ממילים באוויר, יותר מזכרות מאשר זיכרונות. הוא לבטח ייזכר כאחד הגדולים, אך גם ככזה שאולי - בקונוטציה אחרת, בזמנים אחרים או בסביבה אחרת - היה יכול להיזכר כגדול הרבה יותר.

2 מנצ'סטר יונייטד תפגוש הערב את ליברפול כשהיא בפסגה בתום 17 מחזורים לראשונה מאז ,2013 עונת האליפות האחרונה שלה, שכללה בין השאר את וויין רוני. ליברפול היתה אז במקום ה-12 בטבלה, ואף אחד מהצדדים לא שיער לעצמו ששמונה שנים אחרי זה יהיה המצב.

בעוד על הדרך של ליברפול לפסגת הכדורגל האנגלי והאירופי נכתבו הררי מילים בשנים האחרונות, מעניין לנסות להבין איך יונייטד חזרה לצמרת. ארבעה מאמנים התחלפו מאז, עשרות שחקנים נרכשו, והנה עכשיו - אחרי קצת פחות מעשור - השדים האדומים שוב מביטים על כולם מלמעלה. כיצד?

הפתרון לשאלה מתחיל, כמובן, בתקופה, בקורונה, ובטרלול שעובר הכדורגל האירופי, אבל ממשיך במילה שכמעט הפכה גסה: סבלנות.

ליונייטד הרי היו כל הכלים לשבור את הכלים לפני שלושה חודשים בעקבות השישייה מטוטנהאם, או לפני חודש עם ההדחה מליגת האלופות, אבל זה לא קרה. אולה גונאר סולשיאר נשאר, אף שמעטים רצו בכך, והזמן בתוספת הסגל האיכותי כבר עשו את שלהם.

ב-2013 היו שם רוני בתוספת רובין ואן פרסי, ריו פרדיננד וגרסה מעולה של דה חאה. הפעם יש שם אפילו יותר - את ברונו, ראשפורד, מרסיאל וקבאני. את מגווייר, באי, וואן ביסקה ושוב את דה חאה. את פוגבה המשתפר, מקטומיניי ונמניה מאטיץ'. יונייטד בנתה קבוצה טובה, בכסף רב, והנורבגי קיבל זמן לעצב אותה.

בעזרת שימוש בנתונים סטטיסטיים, אנליסטים, סקאוטים, מאמני כושר, עבודה עם צעירים ומפגשים עם שחקני העבר רוי קין וריאן גיגס, יונייטד התיישרה להיות מה שהיא היום. אולי לא מבריקה ומאומנת כמו הקבוצה של ,2013 אבל טובה מספיק כדי לנסות לשחזר את מה שלא קרה מאז שסר אלכס פרגוסון עזב

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות