אם סטיבן ג'רארד חשב שהמפגש במחזור הקודם מול לסטר סיטי היה אירוע בעל ניחוח נוסטלגי, הוא יקבל בסוף השבוע הקרוב שיעור בפרופורציות.
כי עם כל הכבוד לניצחון על ברנדן רוג'רס, מאמנו לשעבר בליברפול והאיש שעמד על הקווים כשסטיבי ג'י לא הצליח לעמוד על הרגליים באותה החלקה מפורסמת - הנוסטלגיה האמיתית תגיע בשבת, כשמאמנה החדש של אסטון וילה יגיע עם קבוצתו לאנפילד, המקום שהיה ביתו היחיד עד שעזב לארה"ב ב־2015.
משחק מול ליברפול יהיה רגע מכונן בקריירת האימון של קשר העבר בן ה־41, שלראשונה בחייו יפגוש את הקבוצה שעימה הוא מזוהה יותר מכל. ג'רארד לבטח ינסה לשים את המשקעים מאחור, ולהתרכז במשימות שהציב לעצמו כמאמנה של אסטון וילה, אבל ברור לגמרי שהעבר שלו כשחקן הוא זה שמרכיב את הזהות שלו כמאמן.
העניין הזה בלט מאוד בראיון שהעניק לג'יימי קראגר לפני המשחק מול לסטר. שם סיפר ג'רארד על ההשפעה שהיתה לרוג'רס עליו בשנותיו האחרונות כשחקן: "למדתי ממנו המון", אמר סטיבי ג'י. "כנראה בגלל הגיל שבו הייתי כששיחקתי תחתיו. זה לא קרה לי עם ז'ראר הוייה ולא עם רפא בניטס, רק אצל רוג'רס התחלתי לחשוב על אינטליגנציית המשחק האישית שלי".
ג'רארד גם סיפר שהוא "גנב" ממאמנו לשעבר כמה וכמה רעיונות מקצועיים: "הייתי טיפש אם לא הייתי עושה את זה", הדגיש. "אני חושב שהוא מאמן מצוין, שיודע לנהל צוות ולהחזיק חדר הלבשה. שיחקתי תחתיו בליברפול ושיחקתי מולו כמאמן ריינג'רס, ולמדתי ממנו המון". בין השורות אפשר היה להבין שבזמן שג'רארד שיחק אצל רוג'רס, בין 2012 ל־2015, הוא גם הקשיב, שינן ולמד. כיצד להעביר אימון, איך לדבר עם שחקנים, איך להעמיד קבוצה, ובעיקר איך להיות המאמן הכי טוב שאפשר.
ללא קיצורי דרך
כמו שרוג'רס עזר לג'רארד לעשות את המעבר מהמגרש לספסל כשחקן בליברפול, כך גם מועדון נעוריו נתן לו כלים כשהחליט לעבור לצד השני. לדבריו, ההחלטה לאמן את הקבוצה עד גיל 18 של המועדון, היתה זאת שהעניקה לו את הביטחון להתחיל את הפרק הזה בקריירה. "הייתי צריך שעות של הובלת קבוצה, בניית אימונים, מקום למצוא את הפילוסופיה והזהות שלי כמאמן. ליברפול נתנה לי לעשות את זה הרחק מהמצלמות, ואפשרה לי לטעות ולתקן".
בליברפול ג'רארד גם מצא את הצוות שלו, זה שכולל בין היתר את גארי מקאליסטר ואת שאר החבורה שמלווה אותו בכל התחנות מאז שהחל לאמן. יחד הם היו בקבוצת הנוער של המועדון, בריינג'רס, וכעת הם איתו באסטון וילה. "זה היה אחד הדברים הכי חשובים", הסביר, "למצוא את הצוות המתאים שילווה אותי במסע הזה".
בינתיים המסע הזה נראה מאוד מבטיח. ג'רארד שמע בעצתו של יורגן קלופ, ובילה בקבוצה עד גיל 18 זמן קצר, "כי התבגרתי שם בשנתיים במשך שישה חודשים", לדבריו. משם בחר בריינג'רס, מקום שבו קיבל את הזמן ואת הכלים להפוך למאמן שהוא. ובאמת, כל אחת משלוש העונות בסקוטלנד היתה טובה יותר מקודמתה, כשהשיא הגיע בעונה שעברה, עם שני ניצחונות על סלטיק וזכייה באליפות ראשונה אחרי עשור ללא הפסד ליגה.
בסקוטלנד החלה להיבנות התדמית של ג'רארד המאמן: שני קשרים אחוריים, מגינים שעוזרים בבניית התקפות, יצירת עומס במרכז המגרש והרבה מאוד דגשים טקטיים שהביאו תוצאות. עבור אסטון וילה, זה היה מספיק כדי להפקיד בידיו את הפרויקט שלהם, שגם ללא ג'ק גריליש הוא שאפתני הרבה יותר מקרבות הישרדות. ג'רארד קיבל את הג'וב בגלל יכולותיו כמאמן, ולא בגלל פרסונת שחקן העבר שלו. את הדרך למשרת אימון בפרמייר ליג הוא עשה ללא קיצורי דרך, כשעבר בכל התחנות הנכונות, ורק אחרי שעשה טעויות ולמד מהן.
הכל עדיין טרי יחסית, אבל גם בקבוצה מברמינגהאם ג'רארד מרשים מאוד כמאמן. בתוך ארבעה משחקים הצליח להכפיל את כמות הניצחונות שהשיגה וילה עם קודמו בתקפיד דין סמית', ולהקפיץ את הקבוצה למקום העשירי בטבלה. תחתיו וילה נראית מסודרת יותר, בטוחה יותר וטובה יותר. השבחים ממשיכים להגיע מהפרשנים ומהקולגות, והציפייה לקראת המפגש מול ליברפול היא עצומה. למעשה, נדמה שהיחיד שאינו נרגש הוא ג'רארד עצמו.
"לא, אני לא מתרגש בכלל", השיב כשנשאל על האירוע. "אנחנו רק רוצים להגיע לשם ולנסות לנצח". נראה שכזה הוא ג'רארד המאמן - מאוד פרקטי בנוגע לעבר, כי זה מה שבונה את העתיד. ובמקרה שלו, העתיד צריך להיות אנפילד - ולא כמאמן אורח.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו