הגמר שלא נגמר: השמחה והאכזבה מהזכייה של איטליה ביורו 2020

לאורך כל השבוע האחרון קיבלתי הוכחה למזג האוויר המיוחד שיש באנגליה, כשבחודש יולי ראיתי את השילוב של עננות, שמש שיצאה לחמם מדי פעם וכמובן גם טפטופים.

כמה סמלי שביציאה מהאצטדיון ועד תחנת הרכבת של "וומבלי פארק" הגשם שטף את הרחובות. גשם שלא עזר לנקות את השדרה מלאת הזבל והדביקה מכמות הבירות שנשפכה עליה, וכמובן לא את ההרגשה של המקומיים.

כבר בשלבההנפה של קייליני, רבים עזבו את היציעים. אלה שנשארו, ניסו להתנחם בזרועות קרוביהם. חלק הוציאו את זעמם על הכיסאות. חלק פשוט לא הצליחו להרים את עצמם כדי ללכת הביתה. שוב הם ראו איך הגיבורים שלהם קורסים ברגע האמת.

המועקה, שהשתלטה על האוויר הקריר ברגע שבוקאיו סאקה החטיא את הפנדל, הייתה מוחשית גם אתמול, בבוקר למחרת. את דגלי היורו, שקישטו את רחובות העיר, הורידו כבר בשעות הבוקר, אולי כדי לנסות להשכיח כמה שיותר מהר את מה שקרה. השמחה, שהייתה ברחובות משעות הבוקר ביום ראשון, הפכה ליום שגרתי וחסר ייחודיות בשני. בבית הקפה בבוקר, העיתונים היו מסודרים בצורה מופתית, כאילו איש לא רצה לקרוא את מה שהיה להם להציע. מצד אחר, לא היה מפתיע לשמוע אדם מבוגר אומר לחברו שסאנצ'ו וראשפורד שנכנסו בדקות הסיום, לא היו צריכים לבעוט בדו-קרב הפנדלים. הם העדיפו לראות את ג'ק גריליש בועט, או את לוק שואו, שסיפק טורניר ענק.

שלושה אנשים בסך הכל קיבלו שיר מיוחד מהקהל האנגלי: הארי מגווייר, ג'ק גריליש והמאמן, גארת' סאות'גייט. "אתה האחד", הם שאגו לאיש שהחטיא את הפנדל המפורסם בחצי הגמר מול גרמניה ב-1996 ועומד היום על הקווים. ככה זה אצלם: הדבר היחיד שחשוב להם באמת הוא העובדה שהאנשים שהם מעודדים ייתנו הכל. והאנגלים באמת נתנו הכל. עכשיו תהיה להם שנה וחצי לבנות שוב את החלומות עד לקטאר 2022.

אין פינה בלי אושר מזוקק

השעה הייתה תשע בערב, משחק הגמר בדיוק החל, אך עוד לפני שהספיקו חלק מהתושבים במדינה להתרווח מול המסך, הצליחו האנגלים להבקיע את השער הראשון. כל איטלקי ואיטלקייה הרגישו כאילו שפכו עליהם דלי של מי קרח. ארץ המגף נכנסה להלם מוחלט.

בחלוף שעה, אצל מיליוני האוהדים של הנבחרת עבר ההלם, אך איש לא היה רגוע. קיננה בלב כולם תקווה שקייליני ובונוצ'י ימשיכו להפגין ביטחון עצמי. לכל הצופים היה נדמה שמבעד למסכים מנסים שני הבלמים להניח על כתפינו יד מרגיעה: "לא לדאוג, אנחנו הולכים להבקיע".

ואכן, בונוצ'י סיפק את הסחורה והרשית לשער האנגלי. בזכותו נשמעו שאגות שמחה בכל עיר ועיירה באיטליה. שלב ההכרעה בפנדלים היה רכבת הרים רוויית דמעות. אמנם היו אלפים בפיאצה דל פופולו, אבל קולם טבע בקולות של האוהדים האנגלים שנשמעו מהמסך. לקראת הסוף, אחרי ששוב נעתקה נשימתם של כל האיטלקים, דונארומה הציל בפעם האחרונה - ופרץ שמחה שאי אפשר לתאר כבש כל פינה.

באבחה אחת, כל המדינה הפכה להיות מחזה ססגוני של דגלים, קריאות שמחה, צופרי מכוניות, והתקהלויות ספונטניות סביב מונומנטים כמו הקולוסיאום של רומא והקתדרלה של מילאנו, כאילו אומרים "אנחנו רוצים לחגוג יחד עם היופי האיטלקי". "זה היום המאושר בחיי", צעקו רבים. אפילו בני הדור השלישי הצטרפו לחגיגה עד שעות הבוקר המוקדמות, מנופפים בדגל שלושת הצבעים מהמרפסת אל מול הבליינים הצעירים שגדשו את הרחובות.

הכתבות ועידכוני הספורט החמים אצלך בטלגרם

להצטרפות

ביום שלמחרת, בכל פגישה בין שני איטלקים, נושא השיחה היההניצחון. גם האמהות והסבתות מגלות עניין רב. תחושת האושר גדולה במיוחד בגלל 18 החודשים האחרונים שבהם שכלנו כל כך הרבה יקירים וראינו סבל כה גדול. כל העם התאחד כדי לנצור את הרגע, מתוך תקווה שיוכל להתרפק עליו בעתיד, ובחשש קל מעוד גל קורונה שאולי נמצא מעבר לפינה.