בואו נדבר על הפנדל של ג'ורג'יניו. וומבלי, חצי גמר יורו 2020, בעיטה פנימה ואיטליה בגמר, בעיטה החוצה ומתעוררים שדי העבר. הלחץ, סביר להניח, עצום. האיטלקים סוחבים כמה צלקות מהנקודה הלבנה הארורה הזאת, דרישת שלום לרוברטו באג'יו, אבל ג'ורג'יניו לא מניד עפעף. הוא מותח את החזה, מרים את הראש, ויוצא לדילוג כאילו היה איילה ביער.
"לקחתי נשימה ארוכה ושכחתי מכל מה שקורה סביבי", יספר אחרי שיגלגל פנימה כדור שהשאיר את אונאי סימון במקום ושלח את איטליה לגמר. זה באמת היה פנדל מופלא - מלא ביטחון ושקט, גדוש פאסון וסטייל, זועק בקול גדול "איטליה החדשה!". הפנדל אכן היה חדש ומודרני, אבל הפעם איטליה היתה ישנה. ישנה וטובה.
אין ספק שרוברטו מנצ'יני עשה לנבחרת האיטלקית אתחול מחדש. הוא עדכן גרסה אחרי הווירוס שמנע עלייה לגביע העולמי ב־2018, וקל מאוד לראות את השדרוגים והשיפורים. הנבחרת שלו סופרת כבר 33 משחקים רצופים ללא הפסד, שיא היסטורי, כשתוך כדי הרצף הזה איטליה הלכה ועיצבה את עצמה מחדש, מקבלת צורה צעירה יותר והתקפית הרבה יותר. זה היה, ועדיין, תהליך מרשים ויפה לעין, שאותו מובילים הכישרונות הגדולים והצעירים של הכדורגל האיטלקי. החל מפדריקו קייזה ובלוריתו המתנפנפת ועד מנואל לוקאטלי. את התהליך הזה הציגו האיטלקים לראווה ביורו 2020, שבו היו לנבחרת ההתקפית והמהנה ביותר בשלב הבתים ובשלבים הראשונים של הנוקאאוט. "מהפכה!" זעקו אוהדי הכדורגל לנוכח הסגנון המתפרץ והמהפנט, אבל כמו שאמר יוסף סטלין בשעתו: "אי אפשר לבצע מהפכות בכפפות של משי".
אז שלשום איטליה התלכלכה. היא הורידה מעצמה את כפפות המשי והשאירה ידיים קפוצות חשופות. בלי לאונרדו ספינצולה, ולמענו, החבורה של מנצ'יני נתנה מעצמה הכל כדי להוציא את העוקץ מנבחרת ספרד ו־908 המסירות שלה. שמירה על קווי הגנה, סגירות אלכסוניות, חילופי שמירות - האיטלקים נתנו הצצה באנציקלופדיית ההגנה שהחזירו לאחרונה למדף, וסיפקו תצוגה קבוצתית הגנתית בטעם של פעם. "זה היה המשחק הכי קשה שהיה לי בחיים", סיכם ג'יורג'יו קייליני ערב נוסף שבו הפך את עבודת ההגנה למעשה אמנות. "ספרד היו טובים אבל לאיטליה יש לב גדול", הוסיף גיבור הפנדלים ג'יג'י דונארומה, "אנחנו לעולם לא מוותרים ואנחנו יודעים לסבול כשצריך".
ההבדל המשמעותי
אם שלב הבתים הקליל והנוח גרם למישהו להאמין שאיטליה באה ליורו כדי ליהנות ולהתפנן, המשחק מול ספרד הזכיר שבבסיסה נבחרת איטליה היא עדיין נבחרת איטליה. אפשר לטפח את הפרח, אבל את השורשים אי אפשר לעקור. מול הספרדים המצוינים, שהניעו כדור וניסו להתיש, שחקני נבחרת איטליה מצאו את הדרך המתוחכמת להגיב, בדיוק כמו פעם. גם אם סבלו, הם לא הראו זאת לרגע.
בתום 120 דקות ואל דו קרב הפנדלים הגיע קייליני כשכולו חיוכים. אולי רצה להיכנס לראשו של ג'ורדי אלבה ושחקני נבחרת ספרד, ואולי באמת היה מאושר לקחת חלק באירוע. בכל מקרה, הוא ניצח. כמו שיוהאן קרויף אמר פעם: "האיטלקים לא יכולים לנצח אותך, אבל אתה תמיד יכול להפסיד להם".
סביר להניח שזאת התחושה שבה הנבחרת של לואיס אנריקה נפרדה מהטורניר. הספרדים הרגישו שזה שלהם, אבל איטליה ידעה שזה שלה. זה נשמע כמו הבדל שולי, אבל הוא משמעותי. כי בסופו של דבר, היתה זאת איטליה הישנה שגברה על ספרד, ואילו איטליה החדשה כבשה את הפנדל המכריע. בדילוג, בשקט, בסטייל - היישר אל גמר ראשון מאז 2012 שבו הם ינסו להיות איטליה של אז, ואיטליה של היום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו