באנגליה לא מצאו את העמוד הזה. כמו בקריאת ההגדה בסדר פסח, שלא ברור איפה בדיוק אנחנו עכשיו, כך התקשו האנגלים להבין איפה ההופעה מול אוקראינה ברבע גמר יורו 2020 נמצאת במדריך הנבחרת במשחקי נוקאאוט בטורנירים גדולים.
הם דפדפו ודפדפו, עברו את פרק ההדחות המביכות מול נבחרות קטנות בהופעת הבכורה שלהן בטורניר, דילגו על סגמנט הבעיטה בדלי למרות יתרון מוקדם, העבירו זריז את פרשת הפנדלים, אבל לא מצאו שום עמוד, פסקה, שורה או מילה שהכינו אותם למה שקרה באולימפיקו ברומא.
כי היסטורית, זה לא היה אמור להיות ככה. משחק נוקאאוט של אנגליה הוא כמעט תמיד רכבת הרים שנתקעת בקיר בטון, אירוע רב־נפגעים שמשאיר מעט ציפורניים. והפעם, זה היה הכי רחוק מזה. יותר שיט ברבורים באגם.
אנגליה נראתה מלוטשת, מפוקסת, חדה ומוכנה. חמש שנים אחורה, היא הובילה גם כן בדקה החמישית מול איסלנד (בשמינית הגמר) רק כדי לקרוס לתוך עצמה, והנה מול אוקראינה המשיכה מאותה נקודה ל־0:4, שאפשר לגארת' סאות'גייט לתת מנוחה לכוכביו ואילץ את שופט המשחק לוותר על תוספת הזמן מחוסר עניין לציבור.
עד היורו הזה אנגליה לא ניצחה מעולם משחק נוקאאוט ביורו ב־90 דקות, והנה עשתה זאת פעמיים במאזן שערים של 0:6 מול גרמניה ואוקראינה. בתוך שלוש שנים העפילה לשני חצאי גמר בטורנירים גדולים. איפה לעזאזל זה היה כתוב, שואלים את עצמם האנגלים.
וזה ההישג הכי גדול שלהם ביורו הזה. הם הפכו פנטזיה למציאות, הכניסו ללקסיקון הכדורגל מונחים חדשים, מייצרים ציפיות וגם עומדים בהן. האנגלים לא ממש יודעים מה לעשות - להתלהב? להאמין? להתאפק? לחשוש? זה לא כתוב בשום מקום. קיין, סטרלינג, שואו וחברים לא רק הביאו את אנגליה לחצי הגמר, הם גם הכניסו אותה לטריטוריה חדשה.